מהו טיפול באומנות, איך הוא עובד ואיך הוא מחולל שינוי?
- 25 במאי
- זמן קריאה 5 דקות
כשאנחנו חושבים על "טיפול", לרוב עולה בראשנו תמונה של שני אנשים יושבים ומדברים. אך לא פעם, המילים הן אלו שחוסמות אותנו. דיבור ושיח שעושים שימוש במילים הם אכן חלק מכל סוג של טיפול, אך לעתים השימוש השגור במילים דווקא עלול להסתיר מאחוריו את הדברים הקשים באמת שבגינם המטופל הגיע לטיפול מלכתחילה כשהוא מתקשה להביא אותם, ולעיתים הן פשוט לא קיימות או אינן מספיקות כדי לבטא את החוויות העמוקות ביותר שלנו.
כאן נכנס הטיפול באומנות – מרחב שבו היצירה הופכת לשפה ראשונית ומוכרת לכולנו משחר ילדותנו, עוקפת הגנות ומחברת אותנו אל הלא-מודע.
הבסיס התיאורטי: מיונג ועד ויניקוט
קרל גוסטאב יונג (1875-1961) Carl Gustav Jung
אם נתבונן לאחור, נראה שהטיפול באומנות אינו טרנד מודרני. הוא נשען על יסודות פסיכולוגיים עמוקים.
כבר בראשית המאה ה-20, קרל יונג, פסכואנליטיקאי שוויצרי מאבות הפסיכולוגיה האנליטית, גילה כי המטופלים שלו מצליחים לבטא דרך ציור וסמלים תכנים רגשיים שהיו חסומים עבורם באופן מילולי. הוא הדגיש את חשיבותן של תמונות, סמלים וביטוי יצירתי ככלים לגישה אל הלא-מודע. הוא האמין שהנפש דוברת את שפת הסמל, ושהאומנות היא גשר ישיר לתכנים אלו. ציור או יצירה מאפשרים לתכנים הלא מודעים לקבל צורה מוחשית.
יצירה מרכזית וייחודית בעבודתו של יונג הוא "הספר האדום" (LIBER NOVUS), אותו כתב בין השנים 1914-1930 - יומן אישי, המתאר את מסעו הפנימי. הספר כלל תיאור של חזיונות וחלומות, טקסטים פסיכולוגיים, פילוסופים ותיאולוגיים משולבים בציורים ורישומים מרהיבים צבעוניים ועשירים בפרטים מעדי ידיו של יונג. הציורים כוללים דימויים סמליים כמו עץ החיים, דרקונים, נשרים ודמויות מיתיות. דרך אותם דימויים הוא מתאר את חוויותיו הפנימיות בתקופה קשה ומעורפלת שעבר בעצמו.
לתיאור התקופה הקשה הזאת הוא משתמש במונח "הלילה השחור של הנשמה" (THE DARK NIGHT OF THE SOUL) כשהוא מתכוון לחוויה רוחנית קשה ומטלטלת של תחושת סבל, ייאוש וחושך פנימי, שבה האדם חש אובדן דרך ומשמעות.
במהלך המסע הזה יונג מתמודד עם "הצל" - המונח בו הוא השתמש לתיאור החלקים המודחקים והמוסתרים בנפשו שכוללים פחדים, תשוקות ותכנים לא-מודעים שהצטברו במהלך חייו ונתן להם ביטוי דרך תיאור חלומות וחזיונות מלאים בדמויים סמליים וארכיטיפיים, שבתת המודע ושהמפגש עימן אפשר ליונג להבין את עצמו ואת התהליכים הפנימיים שהוא עבר. המסע של יונג ככל שהיה מטלטל היה חיוני להתפתחותו האישית והרוחנית. הוא מתאר את החוויות האלה כתהליך של "מוות ולידה מחדש", שבו הוא מתמודד עם התכנים האפלים של נפשו ומגיע לתובנות חדשות על עצמו ועל טבע הקיום.
דרך הספר האדום, יונג הדגים את חשיבות היצירה בטיפול עצמו והשימוש בדימוי החזותי ככלי בעל כוח מרפא, בעיקר בתקופה של משבר נפשי עמוק כדרך שמאפשרת לחקור ולהבין את הנפש ואת מבנה התודעה האנושית.
יונג הסיק מהתנסותו ב"ספר האדום" שהדימוי הויזואלי יכול להביע תכנים שהמילים מצמצמות או מחטיאות. כתוצאה מכך בניגוד לקליניקה המסורתית שכללה רק שיח, בחדר הטיפולים של יונג היה מקום לחומרים והוא היה אומר למטופליו: "תנו ליד שלכם להוביל". הוא הנחה את המטופלים לתת ביטוי מוחשי לדמויות שעלו בדימיון או בחלום דרך ציור, פיסול, ריקוד או כתיבה.
היצירה לא נועדה להיות "אסתטית", אלא לשמש כלי לדיאלוג.
יונג טען שברגע שנותנים לדימוי צורה חיצונית, המטופל יכול להתבונן בו באופן אובייקטיבי ולקיים אתו אינטראקציה.
במובן זה נחשב יונג לאחד מאבות הטיפול באומנות המודרני, שראה באומנות כלי אטקטיבי לריפוי ולדיאלוג עם הלא-מודע, בניגוד לגישות פסיכואנליטיות אחרות בתקופתו שראו ביצירה בעיקר "תוצר" שמעיד על פתולוגיה.
דונאלד וודס ויניקוט - Donald Woods Winnicott (1896-1971)
כדי להבין כיצד האמנות הופכת לכלי טיפולי עוצמתי, עלינו להכיר את משנתו של דונלד ויניקוט, רופא ילדים ופסיכואנליטיקאי אנגלי נודע, שפיתח את הטיפול הפסיכולוגי בילדים באמצעות טיפול במשחק (Play Therapy) ומהמשפיעים ביותר בהיסטוריה של הפסיכולוגיה.
ויניקוט עסק רבות בניסיונו להבין את עולמו של התינוק, וביחסים שבינו לבין אמו והשפעתם על התפתחותו הנפשית. במהלך עבודתו גיבש תיאוריה והטביע מונחים שונים שמהווים אבני יסוד המנחים את עבודתם של מטפלים רבים בילדים גם בימינו ("אם טובה דיה", "יחידת אם-תינוק", "החזקה", "מושקעות אימהית ראשונית", אובייקט מעבר", "עצמי אמיתי, "עצמי כוזב" ועוד).
ויניקוט לימד אותנו שההתפתחות הרגשית הבריאה של הילד תלויה ביכולת שלו "לשחק" – לא רק כפעילות פנאי, אלא כדרך קיומית לחקור את העולם.
בלב התורה שלו נמצא המושג "מרחב פוטנציאלי". זהו אזור ביניים שנוצר בתחילה בתוך הקשר שבין האם לתינוק.
כדי שמרחב זה יתקיים, האם צריכה לייצר "סביבה מחזיקה" (Holding) – מעטפת בטוחה, פיזית ורגשית, שנותנת לילד תחושה שהוא מוגן מספיק כדי להפליג בדמיונו. בתוך המרחב הבטוח הזה, הילד אינו חייב לעסוק בהישרדות או בציות לדרישות המציאות, אלא הוא פנוי לחוות את עצמו דרך המשחק.
עבור ויניקוט, המשחק הוא הגשר המחבר בין העולם הפנימי הסוער של הילד לבין העולם החיצוני. זהו המקום שבו מתרחשת חוויה של יצירתיות, שמאפשרת לילד להרגיש שהוא "קיים" באמת.
החיבור לטיפול באמנות:
כאן בדיוק נוצר הדמיון המרתק בין טיפול במשחק לטיפול באמנות. חדר הטיפול באמנות הופך בעצמו לסביבה מחזיקה, והקשר הנרקם בין המטפל למטופל משחזר את אותו מרחב פוטנציאלי.
בטיפול באמנות, חומרי היצירה – הצבע, הדף – הם הכלים של המשחק.
כאשר הילד יוצר, הוא למעשה משחק בתוך המרחב שבינו לבין המטפל, מרחב בטוח שמאפשר המטפל. היצירה מאפשרת לו להוציא החוצה תכנים נפשיים מורכבים ולהעניק להם צורה מוחשית. המרחב הפוטנציאלי בטיפול באמנות הוא המקום שבו המטופל יכול להעז, לטעות, להרוס ולבנות מחדש – ודרך ה"משחק" בחומרים, לעבד את עולמו הרגשי ולהבריא.
טיפול באומנות עם ילדים - המשחק כשפת אם:
בחדר שלי, הגבול בין חומרי היצירה למשחקים השונים הוא דק מאוד. הילד שמצייר מפלצת מפחידה עושה את אותה פעולה רגשית כמו ילד שמשחק במשחק התפקידים בו אנו משחקים כשאנו נעזרים בתחפושות שבחדר או בלעדיהן ומדובבים את הדמויות בעלילה הדמיונית שהוא רוקם.
בעוד המשחק מאפשר פעולה ודרמה, והאמנות מאפשרת קיבוע של הרגש על הדף והתייחסות למה שמשתקף מהדף או היצירה התלת-מימדית. לעתים הילד בוחר במשחק קופסה. בכל המקרים הללו, דרך המשחק והחומרים השונים בחדר - הילד מתנסה בשליטה, בעיבוד תוקפנות ובבניית מסוגלות, כל זאת מבלי להרגיש מאויים או "תחת חקירה". היצירה והמשחק הם כלים ראשוניים שמוכרים לו מהינקות המקושרים להנאה וכיף.
האם טיפול באומנות מתאים גם למבוגרים?
חד משמעית – כן. למעשה, עבור מבוגרים, הטיפול באומנות הוא לעיתים הכלי העוצמתי ביותר. בניגוד לילדים, למבוגרים יש מערכת הגנות "משומנת" ומתוחכמת. אנחנו יודעים "לדבר על" הבעיה, לנתח אותה ולהסביר אותה, אך לעיתים זהו רק מנגנון שמרחיק אותנו מהכאב האמיתי.
איך זה עובד עם מבוגרים?
עקיפת ה"שכל": היצירה מחברת אותנו למקום אינטואיטיבי וגופני, ומאפשרת לרגש הגולמי לצאת בלי לעבור דרך פילטרים של הגיון.
החצנה (Externalization): כשאנחנו מציירים או מפסלים קושי מסוים, הוא כבר לא נמצא רק "בתוכנו". הוא נמצא בחוץ, על הדף. עכשיו אפשר להתבונן בו, לדבר עליו, להרהר בו, לשנות אותו ולעבד אותו ממרחק בטוח.
גילוי משאבים: האומנות מאפשרת למבוגרים להתחבר מחדש לחלקים היצירתיים והחיוניים שלהם, שנדחקו תחת עומס החיים.
היצירה ככלי לריפוי: עבודה בצבעי גואש בקליניקה, המאפשרת ביטוי רגשי ישיר שעוקף את מנגנוני ההגנה של המילים.
מה קורה בפועל בחדר?
בין אם מדובר בילד ובין אם במבוגר, התהליך אינו עוסק בכישרון אמנותי. המטרה אינה לייצר "אמנות יפה" למוזיאון, אלא להשתמש בחומרים – מצבעי מים, טושים, גואש וחימר ועד משחקים בחדר (בהתאם לגילו ורצונותיו של המטופל) – כדי ליצור תנועה בנפש. כפי שאמרה האמנית והמטפלת אדית קרמר (Edith Kramer, 1916-2014), מחלוצות התחום: "האמנות כטיפול היא הדרך להפוך דחפים והרס לתוצרים בעלי משמעות".
רוצים לקרוא עוד על טיפול באומנות למבוגרים? לחצו כאן.
לסיכום
השילוב בין הבעה חזותית, משחק וקשר טיפולי מאפשר לנו לגעת במקומות שבהם המילים נגמרות.
זהו מרחב של גילוי, ריפוי וצמיחה, המתאים לכל גיל ולכל שלב בחיים.
מרגישים שהגיע הזמן לתת ביטוי למשהו שאי אפשר להסביר במילים?
בין אם מדובר בילדכם ובין אם מדובר בתהליך אישי עבורכם – אני מזמינה אתכם למרחב של יצירה וריפוי בקליניקה.
ליאת עברון – מטפלת באומנות (.M.A) בילדים, נוער ומבוגרים, ומדריכת הורים.
הקליניקה באזור השרון 📞
לבירור או תיאום פגישה: 050-8509293
תגובות