לא רק ילד מאושר: הקשר הקריטי בין שייכות לאובדנות בקרב בני נוער – ואיך אנחנו יכולים לעזור?
כשחבר אחד עושה את כל ההבדל: מבידוד למציאות שבה הילד נראה
מדי פעם ויותר מדי פעמים לצערי הרב, ובתדירות גבוהה יותר מאז המלחמה - מתפרסמות כתבות או פוסטים על התאבדות של בני נוער. זכורה לי במיוחד כתבה מלפני מס' חודשים על התאבדותה של נערה בת 13 מעכו, ילדה שאובחנה על הרצף בתפקוד גבוה, שסבלה מבידוד חברתי כבר מכיתה א’, וכל מה שחלמה עליו היה דבר אחד פשוט: שתהיה לה “בסטית”.
הסיפור הזה החזיר אותי להורים שהגיעו אלי לאחרונה לטיפול. בתם בת 11, עם הפרעת קשב, מתמודדת עם קשיים בלימודים, קשיים חברתיים וקשיי ויסות. כששאלתי מה הכי מדאיג אותם – האבא אמר שמה שבאמת הכי חשוב לו זה "שהיא תהיה מאושרת".
וכאן חשוב לי לעצור ולהדגיש דבר מהותי: לא משנה מה מקור הקושי של הילד – מעצם היותנו בני אדם, כולנו, תמיד ובכל גיל, זקוקים לקשר אנושי. כל ילד וילדה זקוקים למצוא את מקומם בתוך חברת בני גילם. ובאמת – לפעמים די בחבר או בחברה אחת קרובה כדי שיעשו את כל ההבדל.
תמונת מצב מדאיגה: הנתונים על אובדנות בקרב בני נוער מאז ה-7 באוקטובר
הנתונים בנושא אובדנות והתנהגות אובדנית בקרב ילדים ובני נוער בישראל מאז ה-7 באוקטובר מצביעים על מגמה מדאיגה של עלייה חדה במצוקות נפשיות, המתרגמת לעומס חריג על מערכות הטיפול.
הממצאים המרכזיים מצביעים על נתוני עלייה בפניות ובמצוקה:
זינוק בפניות למיון: על פי נתונים ממרכז שניידר לרפואת ילדים (סוף 2025), חלה עלייה של 60% בתוך שנתיים במספר הפניות של ילדים ובני נוער למיון על רקע אובדני. המקרים המגיעים כיום למיון מתוארים כמורכבים יותר מבעבר.
ילדים צעירים בסיכון: נתונים מהמועצה לשלום הילד ודיווחים בתקשורת מצביעים על עלייה חדה בקרב קבוצות גיל צעירות מאוד. למשל, בקרב ילדים מתחת לגיל 9 נרשמה עלייה משמעותית במקרים של ניסיונות התאבדות (זינוק של כ-53% בפרק זמן של שנתיים).
עלייה בדיכאון וחרדה: סקרים שנערכו בקרב צעירים בגילאי 18-24 מראים עלייה מובהקת ברמות המצוקה הנפשית לאחר פרוץ המלחמה בהשוואה למדידות שנערכו לפניה.
הגורמים המרכזיים לעלייה הם סביביתיים-לאומיים:
טראומה קולקטיבית - אובדן תחושת הביטחון הבסיסית והבית כ"מקום בטוח", במיוחד בקרב ילדים שפונו מבתיהם או שחוו אובדן ישיר. המלחמה ערערה באופן הבולט ביותר אצל כולנו את תחושת המוגנות הבסיסית לצד חרדה קיומית, ערערה את תחושת הביטחון והגבירה את תחושות החרדה בקרב כולם.
שבר חברתי ונידוי - משרד החינוך דיווח על עלייה של כ-30% במקרי חרמות ואלימות בבתי הספר. עבור מתבגר שהיה פגיע גם כך, דחייה חברתית כזו נחוות לעיתים ככישלון קיומי.
שחיקת התא המשפחתי - קיימת קורלציה ישירה בין מצוקת ההורים (שחווים בעצמם דחק וחרדה גבוהים) לבין היכולת שלהם להוות עוגן רגשי עבור ילדיהם. כאשר היכולת ההורית נשחקת, הילד מרגיש "פחות נראה".
כשלים מערכתיים - נתונים מצביעים על כך שחלק ניכר מהפונים נתקלים בזמני המתנה ארוכים לטיפול ציבורי, מה שמוביל להחמרה במצבם.
חשיפה לתכנים טראומטיים - ילדים ובני נוער רבים נחשפו דרך הרשתות החברתיות לסרטונים לא מצונזרים מהימים הראשונים למלחמה ובעקבות זאת, סוחבים איתם עד היום טראומה קשה שבמקרים רבים לא טופלה.
הניתוק מהמסגרות - שגרת הילדים ובני הנוער נקטעה כשההליכה למסגרות נקטעה, הובילה להסתגרות ולצמצום מפגשים חברתיים פיזיים, ועלייה בשימוש במסכים - מה שהגביר את תחושת ה"בידוד".
כל אלו היוו "קרקע פורייה" למחשבות על אובדנות ועל אחת כמה וכמה - אצל מי שגם כך הרגיש שאינו שייך או אינו "נראה".
סימני אזהרה להורים:
מתוך ההבנה שהבית הוא קו ההגנה הראשון, חשוב שנדע לזהות את אותות המצוקה, שלעיתים מגיעים בשקט או דרך שינויים בהתנהגות. כהורים, שימו לב לסימנים הבאים:
הסתגרות חברתית קיצונית: ירידה משמעותית במפגשים עם חברים, או הבעת חוסר רצון מוחלט לצאת מהבית.
שינויים דרמטיים בהרגלים: ירידה פתאומית בתפקוד הלימודי, שינויים בדפוסי השינה (שינה מרובה או נדודי שינה) או שינויים בתאבון.
ביטויים של חוסר ערך: אמירות שחוזרות על עצמן כמו "אף אחד לא מבין אותי", "אין טעם לכלום" או "העולם יהיה טוב יותר בלעדיי".
נטישת תחומי עניין: ויתור על חוגים, תחביבים או פעילויות שהילד אהב בעבר.
התפרצויות זעם או אדישות: שינוי בולט במצב הרוח – ממצב של תסכול קיצוני וזעם, ועד למצב של "קהות" ואדישות למה שקורה סביבו.
חשוב לי להדגיש: מדובר בסימנים שמעידים על מצוקה רגשית. אם אתם מזהים כמה מהם לאורך זמן, אל תחכו שהילד "יעבור את זה לבד". זו הקריאה שלכם לפעול.
מדוע תחושת שייכות מרגישה כצורך קיומי?
כפי שטען ד"ר ג'ון בולבי, אבי תיאוריית ההתקשרות, הצורך ליצור קשרים רגשיים קרובים עם דמויות משמעותיות הוא צורך אנושי בסיסי, מהלידה ועד למוות. כאשר הצורך הזה אינו מקבל מענה, הוא הופך למקור לחרדה ולתחושת בדידות עמוקה, שעלולה להוביל לשבר נפשי של ממש.
אם נתייחס למילה "מאושר", הרי שאדם "מאושר" הוא בעצם אדם ש"אישרו אותו", או שקיבל "אישור", התייחסות על עצם קיומו מהאחר - מהסביבה שלו.
כשהילד לא מקבל את ה"אישור" הזה מהסביבה - הריקנות והבדידות הופכת לכאב בלתי נסבל.
לעומת זאת, כשמישהו רואה אותי, מקשיב לי, מגיב אליי, ונשאר לצידי – זה מה שממלא אותי בהרגשת אושר ובערך עצמי.
השייכות לקבוצת השווים היא צורך התפתחותי בסיסי. וכשזה חסר, מתבגרים חווים "מוות חברתי" שעלול להוביל לדיכאון עמוק ולעתים גם לתחושת אובדנות.
תחושת שייכות אינה רק צורך חברתי, אלא היא אחד מגורמי ההגנה המשמעותיים ביותר על בריאותם הנפשית של ילדים ובני נוער.
הקשר הטיפולי כ"עוגן" ו"קרש הצלה": איך עוזרים לילד למצוא את עצמו?
אז מה אם לילד אין חברים או שהוא דחוי או שהוא חסר כישורים חברתיים שיאפשרו לו להרגיש חלק מקבוצת השווים ושייך?
כאן בדיוק נכנס לתמונה הקשר הטיפולי. בשלב כזה, הקשר הטיפולי הוא הקשר המשמעותי הראשון שמדליק בו "אור" - חדר הטיפולים מאפשר לו להרגיש מובן ו"נראה" באמת. דרך הקשר הוא מתחזק ומרגיש עם הזמן ראוי, מיוחד ושייך. וכך הטיפול מחזיר לו תקווה ואמונה.
מתוך חדר הטיפולים מתחיל להיבנות האמון באחר, ומשם מתרחבת היכולת ליצור קשרים גם מחוץ לחדר הטיפול.
זכור לי לפי הכתבה ההיא, שאותה נערה לא הייתה בטיפול.
אינני יודעת כמה מהמתבגרים שהתאבדו בשנים האחרונות ובכלל - היו בטיפול, אך ברור לי שחלק גדול מהם – לא.
ובהקשר זה חשוב לי שוב להדגיש שטיפול הוא לא מותרות במקרים כאלה.
הטיפול מאפשר לילד:
למצוא את עצמו ה"אבוד"
להכיר בייחודיות שלו מתוך ההתפעלות האמיתית של המטפל שרואה בו את היפה שהוא מתקשה לראות בעצמו
לקבל את החלקים שבו, גם אם הם שונים.
לפתח ביטחון וכישורים חברתיים
להעז לצאת אל העולם, ולהתנסות צעד אחר צעד במקום להימנע.
בעצם, העלייה המדאיגה בנתונים המספריים היא זעקה ממש של ילדים ומתבגרים שמרגישים שהקרקע נשמטה תחת רגליהם. הנתונים מראים לנו שכשילד לא מוצא את מקומו, כשהבדידות הופכת לבידוד חברתי וכשהעולם החיצוני מרגיש מאיים - הבית והקשר הטיפולי הם קווי ההגנה האחרונים.
הסטטיסטיקה הזו היא קריאת השכמה עבורנו כהורים וכחברה: המקום שבו הוא מרגיש נראה – בטיפול, בבית, או בחברות קרובה – הוא המקום שבו אנחנו מצילים חיים!
עבור ילדים שמתקשים לבטא את המצוקה שלהם במילים (במיוחד בתוך תחושת הדיכאון והבידוד), הטיפול באמנות מאפשר "לראות" את הכאב שלהם עוד לפני שהם מצליחים לדבר אותו, כך שבעזרת הטיפול הם יכולים להרגיש מובנים ועם הזמן לפתח את היכולת לתת מילים לחוויות ולקשיים שלהם.
כשהילד מסרב לטיפול: כוחה של הדרכת הורים
לעתים, יהיה קשה להבחין בקושי של הילד או המתבגר כי הוא לא ידבר עליו.
במקרים כאלו, הורים פעמים רבות נוטים לחשוב שהכל בסדר אם הילד לא מדבר על הקשיים או המשברים, אך חשוב לזכור שכל משבר חוקק את אותותיו על נפשם ועלינו להיות עם אצבע על הדופק.
לשם כך ועל מנת שיהיה לנו סיכוי לדעת מה עובר עליהם, כלומר - על מנת שנוכל לקבל את הפריבילגיה להיות מעורבים בחייהם - חשוב שנדע לייצר קשר עמוק וקרוב עם ילדינו, כזה שיאפשר לנו באמת להבין מה עובר עליהם ברמה העמוקה יותר, גם בלי המילים, בין המילים ומתוך התנהגותם.
חשוב לומר, שלעתים מתבגרים מסרבים לטיפול מסיבות שונות, גם כשהם באמת זקוקים לו. במקרים כאלו הטיפול בילד מתרחש למעשה דרך הדרכת ההורים.
ההדרכה נותנת להורים כלים יקרי ערך, ומאפשרת להם לבנות קשר עמוק, קרוב מחזק ובטוח עם הילד,
כזה שמעניק לו תחושת ערך, אהבה עצמית, עוצמה וכוח לנסות לבטא את עצמו ובסופו של דבר - גם להשתלב בין בני גילו מחוץ לבית.
מהבחינה הזאת, הדרכת ההורים היא לא "עוד משהו שהוא "nice to have", אלא משמשת ככלי מניעתי ממש מעצם כך שהיא מביאה לשינוי עמוק בדינמיקה הביתית. דרך ההדרכה, ההורים מקבלים כלים שמאפשרים להם לבנות איתו את הקשר שמעניק לו את ה"אישור" שהוא כה זקוק לו.
לסיכום, אם באמצעות טיפול פרטני ואם באמצעות הדרכת הורים – אפשרי בהחלט לעזור לילדים לעשות דרך, להתפתח, לפרוח 🌸 ולהיות מאושרים באמת.
אנחנו לא צריכים לחכות למשבר כדי לפעול. לפעמים שינוי גדול משמעותי ומשנה חיים מתחיל בשיחה אחת, בהדרכה אחת.
אז אם אתם מרגישים שהילד שלכם מתמודד עם בדידות, אל תישארו לבד עם זה.
אני כאן כדי לעזור לכם לבנות את הגשר בחזרה אליו.
תגובות