1,000 ימים של מלחמה: דור הפוסט-טראומה שצועד אל משבר קיומי לאומי

בשבוע שעבר (22.7.2026) פורסמה בערוץ 12 כתבה של ציון נאנוס על דור הפוסט טראומה, בערוץ 12.

בכתבה מראויינים צעירים בני ובנות 20+ פוסט-טראומטיים על התמודדויותיהם בעקבות המלחמה ותהליך השיקום שלהם, כשהיום הם שוהים בחוות "חוזרים לחיות" שבצפון, שמסייעת להם בתהליך הזה.

לצידם מובאים דבריהם החשובים של אנשי מקצוע בכירים העוסקים בטראומה ופוסט טראומה - פרופ' אייל פרוכטר - יו"ר המועצה הלאומית לפוסט טראומה, יפעת ראובני - מנהלת מחלקת המחקר, מעמותת נט"ל וליה נאור, ד"ר בייעוץ והתפתחות האדם, דרמה תרפיסטית ועו"סית שהקימה לאחר ה-7 לאוקטובר את המרחב המרפא לשורדי הנובה בחוות רונית.

שימו לב לנתונים המדאיגים המובאים בכתבה:

עד ל-7 לאוקטובר היו מטופלים באגף השיקום באגף הביטחון 62,000 איש. כ - 11,000 מהם (18%)  היו הלומי קרב ומתמודדי נפש.

אחרי ה - 7 לאוקטובר, מספרם גדל לכמעט 38,000 אלף, כלומר פי 3.5 שזה כבר יותר מ - 42% מכלל החיילים שמטופלים כל יום באגף. ובמשרד הביטחון מעריכים שעד שנת 2028, מספר מתמודדי הנפש והלומי הקרב כבר יזנק ל - 50,000 והם יהיו כמחצית המטופלים באגף. 

ממדים מדאיגים: הזינוק החד במספר הלומי הקרב ונפגעי הנפש 

מאחר שכיום אנו נמצאים כבר בכ - 1,000 ימי לחימה, מדובר במשך מלחמה שמעולם לא התמודדו איתו במהלך ההיסטוריה בעולם כולו, אך המשמעות הזועקת מהנתון הזה היא שאנו כבר 1,000 ימים באירוע טראומטי.

המונח פוסט טראומה הוטבע ברפואה ב - 1980 עם שובם של בוגרי מלחמת ויאטנם לארה"ב.

המחקר בנושא טרי, ואין נתונים מספיקים גם בעולם לגבי השפעות לחימה שהיא ארוכה כל כך. אך גם ללא הנתונים האלה, ברור לכולנו שמדובר בדור שלם שנפגע.

מאחר שאנו נמצאים כבר 1,000 ימים בלחימה, מדובר בצעירים שכבר כמעט 3 שנים נמצאים בסבבים חוזרים ונשנים של לחימה. 

חשוב להבין שהלום קרב נמצא כל הזמן בדריכות מתמדת. כי גם כשהוא יוצא הביתה, הוא לא יכול להרשות לעצמו לשחרר את הדריכות הזאת, מאחר שהיא זו שהצילה את חייו כשהיה בלחימה.

המוח של הלומי הקרב בעצם ממשיך לפעול ביומיום על מצב הישרדותי שמשדר לו את המסר שהוא עדיין עלול להיות בסכנה. כשזה למשך תקופה מוגבלת זה אולי בסדר, אך כשזה לאורך 1,000 ימים - יש כבר פגיעה נוירולוגית, במערכות של וויסות, ויש כבר שינוי כזה בכימיה של המוח שכבר קשה מאוד להחלים ממנו.

מעגלי ההדף: כיצד פוסט-טראומה פוגעת במשפחות ובחברה כולה 

מחקר של אוניברסיטת רייכמן העלה ש 75% מהילדים עד גיל 7 של משרתי המילואים מציגים תסמיני פוסט טראומה, 42% מבני או בנות הזוג של המילואימניקים סובלים מתסמינים דומים, וגם 35%  ממשרתי המילואים עצמם.

כלומר, טראומה לא פוגעת רק באנשים שנכחו באירוע, אלא בכל המעגלים שסביבם, כמו גלי הדף, כך שעלינו לשקם לא רק 50,000, אלא את החברה הישראלית כולה, ובמובן זה נראה שהחברה הישראלית כולה במשבר קיומי לאומי.

לחיות בשתי עולמות: המחיר היומיומי של חרדה וטריגרים בלתי פוסקים

בכתבה מתארים המתמודדים את הקושי שהם חווים, כשרבים מהם שירתו בלחימה בעזה, לבנון וסוריה, חלקם - במהלך שירות ארוך ימים. הם מציינים את היקף האובדן העצום והבלתי נתפס שספגו סביבם, כשהחיים בחוץ מלאי טריגרים שממש משתקים את תפקודם באחת, כשטריגר יכול להיות צפצוף מכונית, מסוק באוויר, אמבולנס שעובר, ועוד.

חלקם קופא במקום עם חום עז בחזה, דפיקות מואצות וקושי נשימתי, וקושי לתקשר עם הסביבה החיצונית באותם הרגעים.

אחד מהמרואיינים מספר איך לאחר שחרורו התחיל ללמוד אך באחד הימים, בעקבות אמבולנס שעבר באזור - חטף התקף במהלך הלימודים והתפרץ על המרצה שהתקרב להגיש לו עזרה. עמידתו של המרצה באותה העת מעליו כנראה יצרה תחושת איום וזה נאלץ לספוג את התפרצותו הבלתי נשלטת של המרואיין, שבעקבות זאת הבין שמשהו ממש לא תקין אצלו , כדבריו. מאז הוא לא הצליח ללמוד שום דבר, ומתקשה לעבוד.

מרואיינת אחרת ששימשה פרמדיקית בכל זירות המלחמה נתקלה באחד הימים בעבודתה באזרחות כפרמדיקית, במקרה של בחור משוחרר צעיר ממנה ששם קץ לחייו.

היא משתפת באומץ כיצד אירוע זה עורר בה תחושת קנאה על כך שהבחור ששם קץ לחייו אינו סובל יותר, ולעומתו – היא הולכת עם זה כל יום וחיה כמו בשני מסכים, כשבאחד מהם - החיים הרגילים, והשני רץ במוח כל הזמן לצדו, כסרט נע מחזורי ובלתי פוסק של כל האירועים שחוותה בעזה, לבנון וסוריה במהלך פינוי הפצועים.

בחור נוסף מהכתבה נראה כשהוא מלווה ע"י צוות הצילום כשהוא יוצא הביתה מהחווה לסידורים. באותה העת בדרכו בחוץ ניתן לראות אותו כשאוזניות על אוזניו והוא מתאר כיצד אינו יכול לצאת מהבית בלעדיהם בעקבות הרעש והבלגן בחוץ, ודברים שאינו שולט בהם.

הצופה בכתבה מקבל הדגמה חיה לקושי היומיומי של הלומי הקרב, כש - 5 דקות לאחר שהבחור נראה יוצא מהבית, צפצוף של רכב אחד בחניה גורם לו להתחיל להתנשף והוא מבקש לעצור.

מדבריו, בשניה שיש קצת רעש, אנשים - די בכך כדי להכניס אותו למצוקה. באותו הרגע כמו מפלצת המתגנבת אליו פנימה - גוש של רגשות, זיכרונות וכאוס ממלא את ראשו ויוצר אצלו בלגן מוחלט שאינו מצליח להסביר, לתאר או להתמודד אתו. אותו בלגן גדל מיום ליום ומתחיל להשתלט על יותר ויותר חלקים מחייו - על התפקוד, על התחושות והרגשות, על השינה, האוכל והתיאבון וגם על הרצון לחיות. נראה מדבריו, שמגיע שלב בו הוא מרגיש שהוא לא מצליח להתמודד עם הכאב שמציף אותו, עד כי כבר אין לו כוח לחיות, כשהוא מרגיש שאין טעם לכלום. בהמשך דבריו, הוא חושף באומץ לב כי כמעט התאבד אך עצר את עצמו בשניה האחרונה.

הם מספרים על סיוטים בלתי פוסקים בלילות, על הפחד ללכת לישון, על חוסר היכולת להחזיק עבודה או לחזור למעגל העבודה, גם כשהיו חרוצים לפני כן.

מאנשים רגועים וחברתיים חלקם מתארים איך הפכו לעצבניים, לכאלה שלא מסוגלים לתקשר ברוגע עם בני משפחה ונוטים להתפרץ עליהם, ולהסתגר במשך ימים שלמים בחדריהם.

גם אם יש ביניהם כאלה שייראו שמחים, קלילים, חייכנים - מאחורי כל אלו הם בעצם מתמודדים עם מציאות לא פשוטה.

הפגיעה במשק והמשבר התעסוקתי של הצעירים בישראל

מהנתונים המובאים בכתבה, 65% מפצועי המלחמה הזו הם נפגעי נפש, וההשפעה של דור בפוסט טראומה על החברה הישראלית היא דרמטית.

מתוך מחקר של פרופ' מומי דהן מהאוניברסיטה העברית - מאז תחילת המלחמה הגיעו לגיל העבודה בישראל כ - 360,000 צעירים. אבל רק 22% מהם באמת עובדים בפועל. כלומר, 78% מהצעירים שהגיעו לגיל עבודה לא נוטלים חלק בשוק התעסוקה וההסבר - השלכות המלחמה.

שנות ה-20 וה-30 הוא עשור מאוד משמעותי בחיים, בו אנו מקבלים את ההחלטות הכי חשובות על לימודים, מקצוע לעתיד, זוגיות והקמת משפחה. ובעצם, כל אלו מתעכבים בגלל אי המסוגלות של הפוסט טראומטיים לתפקד, כשהטראומה מתקבעת ותופעות הלוואי שלה מתקבעות.

כלומר, נראה שמדובר על חבר'ה צעירים שלדברי המומחים בכתבה מעכשיו 50 שנה קדימה לא יעבדו ולא יתפקדו, ומכאן עולה החשש הכבד מאוד שאנחנו מגדלים פה דור שיהיה לו קשה מאוד לתפקד בעבודה, בזוגיות, בלימודים באוניברסיטה, בשעות הפנאי ובעצם בכל תחום, ואנו עלולים למצוא את עצמנו פה עם בכייה לדורות.

ולא רק הם נפגעים מכך ישירות אלא המדינה כולה: דו"ח של עמותת נט"ל שפורסם בתחילת השנה העריך את הפגיעה במשק בגלל הפוסט טראומה ב- 500 מיליארד ש"ח ל-5 שנים - כל שנה 100 מיליארד ש"ח, מתוכם 40 מעלויות ישירות כמו פגיעה בכושר העבודה, עלויות טיפול וקצבאות וגם 60 מיליארד מעלויות נלוות כמו מחלות קשות, התמכרויות ואפילו תאונות הדרכים בישראל.

עוד נמצא שישנו קשר ישיר בין הפוסט טראומה לעלייה במספר ההרוגים בכבישים בשנים האחרונות. רואים שמי שמעורב בתאונות הם אנשים עם תסמינים של פוסט טראומה.

קריסה מערכתית: האם אגף השיקום ותקציב המדינה יצליחו לעמוד בעומס?

למרות שאגף השיקום במשרד הביטחון עבר רפורמה לפני ה-7 באוקטובר, הוא אינו בנוי להתמודד עם כל כך הרבה נפגעים.

סה"כ הפניות השוטפות לאגף לפני ה-7 לאוקטובר היו כ-700,000 מדי שנה. כיום המספר עומד על 1,400,000, כשכוח האדם לא גדל בהתאם.

באגף השיקום יש עו"ס אחד על כל 850 מטופלים, עובד רווחה אחד על 1,400 מטופלים ורופא אחד על כל 3,900 פצועים.

מולי שוורצמן, ראש היחידה לשירותים סוציאליים באגף השיקום, מצטטת עו"סית שאמרה לה: "אני לא מספיקה להגיע למי שזקוק לי". לדבריה, העו"סיות מספרות שהן הולכות הביתה ונזכרות איך לא הצליחו לחזור לפניות ובקשות במהלך היום ועל כמה זה מתסכל אותן וגורם להן לתחושה גדולה של אשמה שרובצת עליהן.

תקציב אגף השיקום עלה אמנם מאז ה-7 לאוקטובר כשב-2023 הוא עמד על 5.4 מיליארד והשנה, שנת 2026 עומד על 10 מיליארד אך זה לא מספיק.

הממשלה הקימה ועדה מיוחדת לבחינת המענה הלאומי לטיפול ושיקום פצועי צה"ל, והמליצה על תוספת קבועה של 2  מיליארד ש"ח מדי שנה, אך כרגע התקצוב הזה נמצא בוויכוח בין האוצר לביטחון, וכלל לא ברור אם יקרה.

לדברי פרופ' אייל פרוכטר: "בעולם מתוקן הנושא הזה של בריאות הנפש היה צריך לעמוד בראש מצע של כל המועמדים לבחירות, של כל המפלגות, אבל המדינה שלנו מעדיפה להסיט מבט ולהתעלם מזה, וזה יתפוצץ עלינו כמו מטען רב עוצמה".

הכתבה מסיימת במבט אופטימי שנוטע תקווה לפיו אפשר לצמוח מפוסט טראומה גם כבודדים וגם כחברה, אבל מדגיש כי לשם כך מדינת ישראל חייבת לקחת את הנושא הזה כפרויקט לאומי, כי המספרים שדובר עליהם בכתבה הם רק קצה הקרחון, וידוע כי המון מקרי טראומה מתגלים רק שנים אחרי המלחמה.

כולנו חייבים להבין שזה לא האתגר של הדור בפוסט טראומה לבדו, אלא זאת האחריות של החברה שלנו כולה - להשתקם ממעגל אינסופי של חרדה במלחמה שלא נגמרת.

וכל עוד שראשי המדינה מחליטים להמשיך במלחמה, הם חייבים לקחת בחשבון שככל שזה יימשך, הנזק המצטבר ילך וייערם. בזמן שיתכן שננצח את אויבנו, השאלה שמהדהדת בחוזקה היא - מה יישאר פה מבחינת משפחות ובריאות הנפש ויכולת התפקוד שלהם ושל כולנו?

ולכן לדברי המומחים בכתבה, על ההנהגה שלנו לשקול את סיום המלחמה גם אם המטרות הביטחוניות לא הושגו, כי אם יהיו פה הרבה אנשים מתים מבפנים – בטח שלא נוכל לראות בכך ניצחון.

תקווה בשטח: חוות "חוזרים לחיות" שמסייעת לשיקום הלומי הקרב

חוות "חוזרים לחיות" הוקמה ע"י אסי נווה וחן שצברגר אחרי שלפני כשנתיים איבדו את חברם המשותף,  אמיר (דני) ירדנאי ששם קץ לחייו אחרי שהתמודד במשך עשור עם טראומה קשה מ"צוק איתן".

מטרתם היתה למנוע מקרים דומים, והפרויקט שלהם מטפל כיום בכמעט 120 הלומי קרב ומתמודדים עם פוסט טראומה.

המתמודדים בחווה מגיעים מדי בוקר להאכיל את בעלי החיים, שרובם עברו התעללות. אח"כ הם עוברים לעבודה חקלאית, ואת הירקות שהם מגדלים הם אוכלים אח"כ בארוחותיהם.

בחווה יש להם לו"ז ברור של פעילויות וטיפולים, ימי הפעילות שלהם עמוסים ומלאים, ונראה שהטיפולים שלהם כוללים טיפול באומנות, ריפוי בעיסוק, טיפולים קבוצתיים ועוד.

ומעדותם, המפגש עם אנשים כמוהם הוא אולי הכי חשוב. מעצם כך שנמצאים בה מטופלים נוספים כמוהם שמתמודדים עם פוסט-טראומה - הם חשים שיש מי שמבין אותם בלי הסברים. שם הם מרגישים חלק, שייכים וזה מה שנותן להם את הכוח להתמודד. הגעתם לחווה מאפשרת להם להפסיק לסחוב את הכאב שלהם לבד, ומעניקה להם את האפשרות לצאת מהבית מ"הכלוב הפנימי" שלהם - מהשדים והמחשבות שלא נותנים להם מנוח. 

בסופו של דבר, ההתמודדות עם השלכות המלחמה נוגעת בכל בית בישראל – בין אם בצעירים המנסים למצוא את דרכם מחדש, ובין אם בבני משפחה וילדים שמרגישים את החוסן נסדק. אם אתם או היקרים לכם מרגישים שאתם זקוקים למרחב בטוח לעבד את המציאות הזו ולקבל ליווי אישי ומקצועי, אתם מוזמנים לפנות אליי.

ליאת עברון - מטפלת רגשית בילדים נוער ומבוגרים באמצעות אומנות (M.A) ו/או שיח, מדריכת הורים.