עצמאות 2026: לבנות זהות בזמן מלחמה – מ"ילד של אמא" לטנק ול"נמר".
- 16 באפר׳
- זמן קריאה 3 דקות
עודכן: 6 במאי
השפעת הגיוס לצבא בימי שלום
השירות הצבאי בארץ נתפס כמעבר משמעותי התפתחותי מנערות לבגרות, ומציין גשר או מעבר לחיים עצמאיים שיבואו אח"כ. המעבר החד מהבית החם שבו הם גדלים למערכת ההיררכית, נחווה עבור חלקם בתחילה כשבר של ממש, ומעבר - כמו כל מעבר, דורש בתחילה גם הסתגלות.
אך בנוסף לכך השלב הזה, גם בימי שלום, מעורר תחושות קשות שונות:
הגיוס לצבא, וההצטרפות למערכת הצבאית נוטלת מהחייל את תחושת הייחודיות והסובייקטיביות שלו. עם לבישת המדים, החייל מאבד את עצמיותו ואת הבחירה החופשית שלו, והופך לבורג שבא למלא צורך ותפקיד ספציפיים בתוך מערכת גדולה ואפרורית שעושה בו כשלה.
המערכת הצבאית משתמשת בחייל באופן קר לצרכיה, נוטלת ממנו את עצמיותו ולעתים אף מתעלמת מכישרונותיו ומהציפיות לקבל דרכה ביטוי הולם. בעקבות זאת, עלול חייל להרגיש לא רק תסכול אלא חסר תוחלת ומשמעות ודימוי עצמי פגוע, כשלאלה מתלווה גם תחושה קשה של חוסר שליטה.
גיוס בימי מלחמה
יום העצמאות השנה פוגש את החברה הישראלית בנקודת זמן מטלטלת. בעוד שהמדינה מציינת את ריבונותה – הרי שהיא נלחמת כבר שנתיים וחצי על קיומה ועצמאותה.
ה-7 לאוקטובר, "חרבות ברזל" והלחימה בעזה, המאבק והציפייה הארוכה כל כך לחטופים שלנו, פצעי האובדן והשכול שעדין לא נגמרים, מבצע "עם כלביא", ולאחרונה מבצע "שאגת הארי" מול איראן – כל אלה הם המציאות שאותה חווה דור שלם של ילדים, שהתגייסו במהלך התקופה או מתגייסים כעת.
בלתי נתפס לחשוב שאותם צעירים שבשבת השחורה היו תלמידי תיכון בני 15, נפרדים כעת בלשכת הגיוס מהוריהם ומתגייסים למציאות של מלחמה פעילה. מדובר בדור שחווה את הטראומה הלאומית בשיא גיל ההתבגרות, ובפנים עדיין מעבד את האירועים שחווה בנערותו בעורף, ובתוך אקלים כולל של תחושת ביטחון בסיסית מעורערת ששררה בין כולנו.
כתבות רבות במהלך התקופה הזו מתארות את המוטיבציה הגבוהה של הצעירים הללו להתגייס ליחידות קרביות, כשהם נענים לצו השעה עם תחושת משמעות ושליחות עמוקה.
בשונה מגיוס בימי שלום שמוביל לשגרה של אימונים, הם מתגייסים עם הידיעה שהם עלולים תוך זמן קצר ביותר להיות בקו הראשון בלחימה, ובפועל הם ממלאים תפקידי הגנה קריטיים כשעל כתפיהם קבלת החלטות גורליות של חיים ומוות עבור חבריהם לקרב, גיבורים של ממש.
פוסט-טראומה של דור ובניית חיים בתוך הדיסונאנס
רבים כל כך מאלו סובלים כיום לא רק מפציעות בגוף אלא גם בנפש, מתמודדים עם שיקום פיזי לאחר פציעתם ובהמשך גם עם פוסט-טראומה.
הלוחמים הצעירים שממשיכים לשרת, נדרשים בכל שחרור הביתה להסתגל מחדש לאזרחות. מעברים תכופים חוזרים ונשנים בין הצבא לאזרחות מציבים בפניהם אתגרים. כשהם נתקלים בפערים שבין חוויותיהם הצבאיות לחיים האזרחיים בבית, הם חווים דיסונאנס שהם מתקשים לגשר עליו. רבים חשים תחושת "זרות" כשהם חוזרים הביתה לסופ"ש, כשפתאום הבעיות ה"רגילות" בסביבתם או בקרב בני גילם נראות להם קטנות. חלקם באי שקט כזה שגורם להם אפילו להעדיף לחזור לתחושת האחווה בין חבריהם לנשק, אך בו זמנית הם כמהים לחזור להיות חלק מאותן בעיות רגילות, יומיומיות.
גילאי ה-20 זה הזמן שבו הם אמורים להתעסק בחיפוש זוגיות ויצירת קשרים אינטימיים, מציאת תחומי לימודים ועיסוק עתידיים, נפרדות מההורים ובניית זהות, אך אלו מתוך חוויית המלחמה שעדיין חיה בתוכם - מוסטים הצידה ומעוכבים.
פעמים רבות, האחריות הכבדה בעת מלחמה עלולה "לבלוע" את המקום של הצרכים הסובייקטיביים הללו, ולגרום לתחושה שאין לגיטימציה לעסוק ב"אני" כל עוד המערכה נמשכת.
בסיכומו של דבר, נראה כי הגיוס בעת כזו הופך את הצבא מ"שלב התפתחותי" (גשר) ל"גיוס טוטאלי" של הנפש.
אם בזמן שגרה, הגיוס לצבא נתפס כגשר המעביר את הצעיר אל חייו הבוגרים - בזמן מלחמה, הגשר הופך לחזית והנפש כולה מגויסת לטובת המשימה הלאומית על חשבון המרחב הפרטי. עבור הלוחם שבחזית או החיילת שבעורף, המלחמה אינה רק תפאורה לשירות, אלא כוח שדוחק את ה'אני' הסובייקטיבי הצידה ומחליף את הביטחון האישי והתפתחות הזהות בתחושת איום קיומי מתמשכת.
הטיפול כמרחב של החזרת ה"עצמי"
ככל שהאיום מבחוץ ותחושת ההצפה בפנים גדלים, כך גוברת הנחיצות של מה שהטיפול מאפשר.
הטיפול הוא מרחב בטוח, אליו המערכת הצבאית לא נכנסת.
עבור החיילים. ות השונים זה מרחב שבו ניתן להחזיר את תחושת הייחודיות והחופש שנסדקו, שבו הם יוכלו לחזור ולהיות אדם פרטי ולעסוק בשאלות שמטרידות כל צעיר בגילם – הקושי ליצור או לשמר זוגיות מהבסיס, התחושות שמתעוררת בהתנתקות מהבית ואלו שעולות עם החזרה אליו, והרצון להרגיש חופשיים לבחור את דרכם.
עבור לוחמים, הקליניקה נותנת מקום לשני החלקים שבתוכו: ללוחם הגאה שממלא את תפקידו, ולצד זה – לאדם הצעיר שזקוק למקום לפרוק בו את כובד האחריות, לעבד את הפרידה מהבית ולחפש את דרכו האישית בתוך הכאוס.
הטיפול בקליניקה יכול להתקיים לפי בחירתו של המטופל – דרך השיח אנחנו מעבדים את המשבר שנוצר מההתנתקות מהבית ומחפשים דרכים לבנות חוסן וזהות עצמאית בתוך המציאות המורכבת.
ואם המטופל בוחר ביצירה (טיפול באמנות) - במקום שבו המילים נבלעות, היצירה מאפשרת ביטוי מנחם ומשחרר, מחזירה את תחושת השליטה והייחודיות, ודרך הצורה, הכתם, הצבעים – נותנת מקום לרגשות, עושה בהם סדר, ובונה מחדש את הנפש הפצועה.
כדי לקרוא עוד על טיפול רגשי למבוגרים לחצו כאן
.
תגובות