🌼 הארנב הקשיב"/ קורי דורפלד"

ספר ילדים מקסים - חובה להורים!

לפעמים כל מה שהילדים שלנו צריכים מאתנו

זה שנעצור רגע, נקשיב להם ונביע אמפטיה

לפעמים כל מה שהילד צריך הוא שנהיה ליידו ואתו, שנינו ביחד, בתוך השקט.

מכירים את הסיטואציה שבה אתם הולכים עם הילדים לאנשהו, ופתאום אחד הילדים פשוט מכריז: אני לא בא!" - ...הוא עוצר, אתם מכוונים מאוד לאנשהו – בתוך סידורים או אפילו בילוי משותף, והוא בהכרזה שלו כאילו מוחא. לפעמים אתם אולי אפילו ממהרים, ואז זה באמת מרגיז. אתם מסתכלים עליו ואומרים לעצמכם: "נו...מה עכשיו?...אין לי כוח לזה כבר...!"

רוב ההורים נוטים באוטומט להכריז בתגובה: "אם אתה לא בא, אני פשוט הולך!" ואז, או שהילד לא רוצה להישאר לבד (כפי שהנחתם) ובא אחריכם כשהוא כעוס, או שהוא מגביר את מחאתו בצעקות רמות, או בבכי שכבר לא מותיר לכם ברירה, אלא להבין שעליכם לעצור את כל מה שאתם עושים (אוף...) ולראות מה עושים עכשיו כדי לשכנע אותו לזוז.

אחוז קטן מההורים יהיו אלה שאצלם השריר הפנימי כבר "מאומן" מהילדים הגדולים, וכל המהומות בעולם שהילד יעשה לא "יזיזו" להם. הם ימשיכו במרוצם כאילו כלום לא קרה, גם אם הילד ייבב בבכי מר, וגם אם כל העולם יסתכל על הילד ויגלגל עיניים, והילד בשלב מסויים יקום ויזדנב אחרי אמו מייבב, ואולי עם הזמן גם ילמד שזה באופן ספציפי לא עובד ולא יחזור על התנהגות מהסוג הזה (אם כי קרוב לוודאי שימצא דרך אחרת לבטא את הקושי שלו).

💐אז עכשיו, הייתי רוצה להציע לכם תמונה קצת אחרת:

דמיינו אותה הסיטואציה בה הילד שהוא הבכור, למשל, מכריז שאינו בא! הוא נעמד ומסרב לזוז, מחכה לתגובתכם ולכך שתגיעו אליו.

באותה העת, אתם עם הילד השני (פעוט) בעגלה, או אוחזים בידו של ילד גדול יותר מחוייכים ומבסוטים. לאחר שהבחנתם ושמעתם את הכרזתו של הבכור, אתם לוקחים נשימה, ומתריעים בפני הילד שאתם אוחזים בידו,שנראה לכם שאחיו זקוק לעזרתכם ואתם ניגשים אליו ביחד.

אתם מתכופפים אל הילד, אולי מבקשים לחבק במחווה עדינה ושואלים אותו אם הוא מרגיש בסדר? הוא בתגובה זורק לעברכם בצורה מתריסה: "אני בכלל לא רוצה להסתובב עכשיו!". אתם בתגובה מסבירים לו שאתם כאן, כי מאוד רציתם לבלות אתו ועם אחיו ויש לכם גם כמה סידורים שתכננתם לעשות, אבל כפי שנראה משהו אולי מטריד אותו...

אתם שואלים אותו אם יש משהו שיכול לעזור לו להיות פחות מוטרד, או כעוס....כך שיוכל להצטרף אליכם, והוא משיב בקוצר רוח: "כלום! אני פשוט לא רוצה להיות פה!"

אתם: "חשוב לי מאוד להיות אתך ושתרגיש טוב יותר. מה דעתך שנזוז רגע הצידה, ונשב ביחד על ספסל קרוב כדי שיהיה לך נוח, וכשתרגיש שאתה יכול כבר לקום – נמשיך בתוכניות שלנו?"

נראה שהוא מקבל את דבריכם, ואתם זזים מאמצע המרחב ויושבים ליידו, בהתחלה שותקים.

אולי מכאן אתם מביטים בעוברים ושבים, הוא מציין דבר-מה או שואל משהו ואתם עונים בנחת. הילד השני לצדכם. אולי גם הוא אומר או עושה את שלו. ואולי בינתיים הילד מתרכך מעט ומתקרב אליכם יותר ומאפשר שתחבקו אותו. בשלב מסויים כשאתם חשים שהוא נינוח יותר, אתם שואלים אותו איך הוא מרגיש, האם הוא מרגיש קצת טוב יותר, ואם הוא מרגיש מספיק טוב להמשיך בתוכניות?

אולי הוא מאשר ומכאן הכל ממשיך כרגיל, כשהוא כבר נינוח, מפוייס ומחוייך יותר,

ואולי באותו הרגע, לפני שתקומו הוא יספר לכם משהו שאולי עבר עליו בביה"ס במהלך היום שאתם מבינים שהטריד אותו, או יאמר שרוצה שתתנו גם לו יד כמו שנתתם לאחיו, ואתם תבינו שאולי נעלב או קינא באחיו, או ביקש באופן מסויים את התייחסותכם גם אליו ולא ידע איך.

אני משערת שיש הורים שבשלב הזה יתקוממו וישאלו בתוכם: "מה? אני לא מבין, אני צריך ללכת לפי החליל של הבן/בת שלי? אני הקובע ואם אמרתי שעכשיו הולכים, אז עכשיו הולכים! למה אני צריך לשכנע בכלל? אני ההורה ולא מעניין אותי כרגע מה קורה אתו! ואם לא נאה לו, שיבוא גם כך. אז שלא יהיה מרוצה מזה! העיקר שיכבד את מה שאני אומר!...כשאני הייתי ילד לא הייתי מתווכח עם ההורים שלי בכלל! מה שאמרו לי עשיתי ואוי ואבוי אם הייתי עושה את ההצגות האלה...."

כדי לענות (תשובה חלקית אמנם), הייתי רוצה שתדמיינו בראשכם את התוצאות לשתי התסריטים שהצגתי:

המקרה בו ההורה מכריז שהוא פשוט הולך והמקרה בו ההורה עוצר ומביע אמפטיה כלפי הילד.

1️⃣ כמה זמן לדעתכם תימשך הסיטואציה בשני המקרים בין הרגע בו הילד הביע את מחאו ועד לרגע שבו תעזבו את המקום ותמשיכו בפעילות שתוכננה?

2️⃣ מה תהיה הרגשתכם, ההורים בסוף אותה הסיטואציה ובסוף אותו היום?

האם זה סוג ההורה שהייתם רוצים להיות עבור הילד שלכם במהלך ילדותו בכלל?

3️⃣ איך לדעתכם ירגיש הילד בסוף אותה הסיטואציה בשני המקרים?

♥️ אז, סביר להניח שאם תשוו בין הזמן שהיתה לוקחת ההתנהלות עם הסצינה הדרמטית בה אתם מביעים התנגדות מול הילד שרק מעכב אתכם בתוכניות שהיו לכם ומכריזים על לכתכם, מול השניה בו תגיבו באמפטיה כלפיו – ץגלו שבסופו של דבר השניה תימשך דווקא פחות זמן.

♥️ אין לי ספק שהשניה תמלא אתכם בתחושת סיפוק אמיתי על היותכם קשובים, מכילים ושנרקמה ביניכם לבין ילדכם קרבה ועומק שאין להם מחיר, ושבהיותכם אמפטיים לילד ביטאתם ערכים שחשובים לכם כהורים.

♥️ אם רק תסתכלו על פניו של הילד סביר להניח שתבחינו בתחילה בתחושת הקלה ביחס למורת הרוח ולעצב שראיתם קודם, באופן כללי - יותר נינוחות, ובהמשך אולי גם חיוך או צחוק. בנוסף, קרוב לוודאי שתבחינו בחופשיות בהתנהלותו הפיסית בכלל.

במקום שהילד ילך עם תחושה שננטש, שלא רואים אותו (מבפנים), הוא ירגיש שהוא חשוב לכם, שמבינים אותו, ושתהיו אתו כמה שהוא צריך בכל תחושה שהוא חווה (לא רק חיובית ונעימה).

⭐️ לפעמים שינוי בזווית ההסתכלות שלנו על הדברים ושינוי הציפיות מאפשר לנו לקבל יותר, להיות ערוכים וסובלניים יותר כלפי סיטואציות שונות, ובסופו של דבר לצאת עם חווייה אחרת בפנים.

כשאנחנו מגדלים ילדים, חשוב באותה נשימה שנאמן את השרירים הפנימיים שלנו לגמישות. בעוד שבפנטזיה שלכם הסיטואציות אותן אתם מדמיינים ומצפים להן עם הילדים מתרחשות "חלק", הרי שבמציאות זה בדיוק ההפך: רוב הסיטואציות לא ייראו כפי שתכננתם אותן בראש. לכן, עשו לעצמכם טובה וקחו את זה בחשבון מראש!

לצד התוכניות שנעשה עם הילדים, גם כשמדובר בבילוי שהוא עבורם –

ת מ י ד י ק ר ה מ ש ה ו ל א צ פ ו י ש"יפריע" ו"יאתגר".

אבל אם נסתכל על ה"הפרעות", ה"היתקעויות" האלו במקום כעל מכשולים - כעל הזדמנויות מקסימות לבניית הקשר אתם, ליצירת קרבה ולהקניית כישורים רגשיים – הרי שהם ואנחנו נרוויח בגדול! 👑