עם כניסת הילד לגן הילדים בגיל הרך, הופך הילד לאחד מקבוצה, אחד מבני גילו.
אם קודם לכן, במודעותו הוא היה הבלעדי בעולמו, והתייחסות הוריו לצרכיו היתה כמעט מיידית וחסרת דיחוי, עתה אט-אט הוא הופך יותר ויותר מודע להימצאותם של ילדים אחרים סביבו, כשהוא נוכח כי גם לאחרים הצרכים והרצונות שלהם: כשהוא ירצה לטפס על הסולם, יהיו ילדים נוספים שירצו גם כן לעשות זאת ויתכן שיפריעו לו בדרכו; כשהוא ירצה להתנדנד בנדנדה, יהיו עוד ילדים כמוהו שירצו גם כן להתנדנד באותו הזמן, ויתכן ויהיה עליו לחכות לתורו; כשהוא יזדקק לחיבוק הגננת וישב בחיקה, יתכן שיהיה עליו לחלוק בה ובאהבתה כלפיו כשילד נוסף ישב בחיקה.
בתחילה יהיה הילד עסוק עדיין במשחק עם עצמו, אך עם הזמן יתייחס הילד יותר ויותר לבני גילו הנמצאים סביבו.
בתחילה הוא יהיה ער לפריטים שבבעלותם של האחרים, להבעות פניהם ומעשיהם ויגיב אליהם בהבעות פניו, והמשחק עמם יהיה תוך חיקוי מעשיהם או צחוק,כעס או בכי כתגובה למעשיהם. רק מאוחר יותר הוא ילמד לשחק עמם, כשבדרך הוא יאלץ להתחשב גם ברצונם ובצרכיהם: הוא יאלץ להמתין בסבלנות לתורו, או להחזיר משחק שחטף מידי חברו.
עם כניסתו למסגרת של קבוצת בני גילו בגן, יהיה עליו להפנים סט של כללי התנהגות הנהוגים בסדר היום של אותה המסגרת: בארוחת הבוקר והצהריים, יהיה עליו לשבת בשולחן האוכל, מבלי לקום במהלך הארוחה, ללמוד עם הזמן לאכול בעזרת כפית במקום עם הידיים, להניח לצלחת על השולחן מבלי לזרוק אותה על הרצפה כשהוא כועס או כשהוא מסיים לאכול; יהיה עליו לשמור על ידיו מבלי להציק או להפריע לשכניו לשולחן; במפגשים יהיה עלי לשבת על הכסא מבלי לקום ולשוטט בחדר או להתרוצץ; בתום המשחק החופשי יהיה עליו לסייע בסידור המשחקים והחזרתם למקום; בשעת שנת הצהריים, יהיה עליו לשכב על המזרון שלו מבלי להתרוצץ בחדר ועוד.
הבית, המסגרת המשפחתית היא תא חברתי, הראשון מסוגו אתו מתמודד הילד. סוכני החברות הראשונים של הילד הם הוריו. כאשר התא המשפחתי מורחב ויש בו אחים, לומד הילד גם בעזרתם כיצד לנהוג עם סביבתו שמחוץ לביתו. ובבית, כמו בגן - ישנם גם כן כללי התנהגות המצופים מהילד עי" הוריו.
מעצם היותנו חיים בקבוצה, בחברה, כבר מילדותנו - עלינו ללמוד להיענות לכללי התנהגות הנהוגים בכל מסגרת, השומרים על הסדר ועל כל פרט ופרט בקבוצה. כתוצאה מכך, יהיה עלינו ללמוד לתקשר עם הסביבה בצורה יעילה וסתגלנית במקום אלימה, למשל.
כשלילד בן השנתיים בגן יחטוף ילד אחר צעצוע מידו, הוא יגיב בחילה בבכי, או במשיכת שיערו של האחר או בנשיכת ידו. ככל שהפעוט יגדל וילמד לדבר, כך תצפה החברה ממנו לתקשר את רצונותיו ולבטא את כעסו בצורה "מתורבתת", במילים.
כשהוא יתרגז על אחיו וירצה דווקא את המשחק שברשותו, הוריו יצפו ממנו שילמד לבקשו במקום להרביץ או לנשוך או למשוך בשיערו של אחיו; כשיהיה עליו להניח למחשב/ לטלפון הנייד שכבר ברשותו או לטאבלט כדי ללכת להתקלח, הוריו יצפו שהוא יעשה כבקשתם מבלי שיפרוץ בבכי או יתפרץ יקלע לדחיינות או ווכחנות. כאשר הוריו לא ירשו לו דבר-מה, הם יצפו שהילד יקבל את האיסור מבלי להתפרץ בזעם בכל פעם מחדש להישמע המילה "לא".
חלק מן הסיטואציות אותן חווה הילד בגן מעלות תסכול וכעס. המסגרת מציבה גבולות מסויימים אל מול רצונותיו, ועל הילד להיענות להן כמקובל.
מאוחר יותר, עם המעבר לביה"ס והעליה לכיתה א' – הופך ביה"ס למסגרת נוספת בחייו, כשהדרישות הולכות ונהיות גבוהות יותר, אם מבחינה חברתית ואם מבחינה לימודית: ילד הנקלע לקונפליקט עם חבריו, כבר לא ינשך כמקובל בגיל הגן, אך לעיתים ישתמש באלימות פיסית או מילולית כביטוי לכעס. יהיו ילדים שבעת קונפליקט חברתי יבכו או יתפרצו בזעם.
יהיו כאלה שקשייהם להיענות לגבולות המצופים יביאו לביטוי של הפרעות התנהגות קשות, כמו: הרמת יד על המורה או שימוש בקללות כלפי צוות המורים, כשיידרשו לדבר-מה שלא יהיה לרוחם; יהיו שיהפכו שולחן או יזרקו כסאות.