"אמא, את מטומטמת! אני שונא אותך!" - חלק ב'

איך רצוי להגיב כשהילד מקלל אותנו או מדבר בצורה פוגענית כלפינו באופן קבוע (כשזה לא סגנון התקשורת הנהוג בבית, כמובן)

ולמה זה קורה?

כשאנו באים להתמודד עם סיטואציה כזו, עלינו לזכור בגדול מה המטרה שלנו כהורים.

כהורים חשוב לכולנו ללמד את הילד לנהוג באיפוק (בצורה מווסתת) ובכבוד כלפינו וכלפי הזולת, אך על מנת שהוא יהיה מסוגל לעשות זאת, עלינו קודם לצייד אותו בכלים הרגשיים הדרושים, ולפעול כל הזמן לעבר המטרה בהתאם ליכולתו ובשלותו באותו הרגע.

ילד ש"מתפוצץ" - מקלל, צועק ומשתולל דרך קבע בעת תסכול הוא ילד שלא יודע להביע את רגשותיו במילים, אלא דרך התנהגות ומעשים המבטאים את העוצמה של הרגשות שהוא חש בפנים.

אם לא נלמד אותו "לדבר את מה שהוא מרגיש" במקום "להתנהג את מה שהוא מרגיש", הוא ימשיך לנהוג באותה צורה שאינה מקובלת שמקוממת אותנו.

גם אם נמשיך לומר בתוקף ובאופן ברור שאנו לא מוכנים להתנהגות כזו, זה לא יגרום לו ליצור שינוי, אפילו אם הוא עצמו ירצה בכך או יצטער על כך בכל פעם מחדש.

כשמדובר בדפוס התנהגות של הילד, יש הורים שבאופן חוזר ונשנה יגיבו בזעזוע ובדרמטיות לדבריו הבוטים, וינזפו בו בכל פעם מחדש.

במקרה זה, הנזיפות תשמשנה "חיזוק" עבור הילד והתנהגותו לא רק שלא תיפסק, אלא תשתחזר ותתקבע יותר, ותיהפך לדרך של הילד להשיג את התייחסות ההורה.

חשוב מאוד שההורה יבין שהנזיפות שלו בכל פעם מחדש וההתבצרות בצורך לחנך את הילד לדיבור הולם ומכבד כלפיו מספקות צורך אצל הילד שמזין שוב ושוב את המשך הדפוס.

ככל שהדברים חוזרים על עצמם, זה אומר שיש להסתכל על מערכת היחסים של הילד וההורה ולבחון את מצבו הרגשי של הילד בתוכה ובכלל.

ילד שפוגע בהורה שוב ושוב כשהוא מבין את חומרת התנהגותו, כנראה שמביע בכך את מצוקתו הגדולה ואת הצורך הגדול שלו בהתייחסות, בתקשורת אחרת עם ההורה שרק דרכה הילד יחוש מוכל יותר ומובן יותר מבחינת רגשותיו.

בנוסף, רק דרך השיח עם ההורה (ראו פוסט קודם), יוכלו רגשותיו למצוא ביטוי במילים וכתוצאה מכך עם הזמן גם להתבטא באופן חלופי, שהוא מעודן יותר.

לכן, במקרה כזה בו הדפוס חוזר ומתנגן כמו תקליט שרוט, יהיה נכון יותר לקחת אוויר למשמע הקללות/ הדיבור הפוגעני, וממש להתעלם מדבריו באותו הרגע כאילו לא נשמעו.

אפשר ורצוי אפילו לקבוע עם הילד מראש שעד שיוכל לסגל התנהגות אחרת – בכל פעם שידבר בצורה כזו, מאחר שזה פוגע בכם - אתם תמשיכו בשלכם, ואם יהיה לכם קשה תיקחו מרחק כלשהו ותלכו להירגע בחדר אחר (לא כעונש אלא מתוך ההבנה שקשה לו ושאינו מצליח עדיין לנהוג אחרת ומתוך כך שלכם זה קשה וחשוב שיבין זאת), וכששניכם תהיו רגועים יותר - תיפגשו שוב לדבר כדי למצוא ביחד פתרונות.

במקרה כזה, מספיק שתעברו להתעסק במשימה אחרת במרחב אחר בבית (אך חשוב לא להיכנס לחדר ולסגור אחריכם דלת).

קחו בחשבון שיקח זמן עד שהילד ילמד לנהוג אחרת, והגיוני שהתבטאויותיו עוד תחזורנה על עצמן שוב, אך אם תנהגו בעקביות באופן שהמלצתי, קרוב לוודאי שבכל פעם תראו שיפור. אך חשוב במהלך כל הזמן הזה לחזק את הילד אפילו על ההישגים הקטנים בהתנהגותו אחרי כל תקרית דומה.

חשוב להדגיש כי במקרה כזה על ההורה להתבונן גם על סגנון התקשורת שלו באופן כללי ומול הילד. במקרה בו ההורה נוהג בצורה שאינה מווסתת מבחינה רגשית (נוטה להיות אימפולסיבי, להגיב בדרמטיות, להרים את הקול וכד') - תגובותיו הסיסטמטיות של הילד הן שיקוף לחוסר הויסות שמאפיין את ההורה, ולכן חשוב שההורה יטפל ויטפח את עצמו כדי להגיע למקום בו הוא מסוגל לעשות שינוי ולהיות מודל עבור הילד.

אם תתמידו בכך, עם הרבה סבלנות, תשמרו על קור רוח ולא תתלהטו כשזה קורה, תשקפו ותכילו, תצרו שיח מכבד שנותן מקום לרגשותיו שלו ולרגשותיכם שלכם, ותחזקו אותו על כל הישג בדרך - אני מבטיחה לכם שבעזרתכם זו, ככל שיגדל - הוא יעדן את התנהגותו, אך גם תרוויחו דבר שאין יקר ממנו: מרחב אחר – נעים, מכבד ומיטיב של שיח וקרבה ביניכם.