פגיעה חברתית בריונות או חרם - איך ללמד ילד רגיש לשדר ביטחון ולמנוע הצקות?

הצקות ודחיה חברתית הן מצב רגשי מורכב. עלינו לשמוח כשהילד משתף אותנו בכך. רק אח"כ נוכל גם לסייע לו.

כשנוברים בזיכרונות הילדות של כולנו כהורים, אי אפשר להתעלם מכך שחצר בית הספר מעולם לא הייתה סטרילית. גם בדור שלנו היו הצקות, היו ילדים "לא נחמדים" או דמויות שתלטניות וכוחניות שכולם נהרו אחריהן. אלא שבעבר, הנטייה החברתית והממסדית הייתה להקטין את האירועים הללו. קראו לזה "מעשי קונדס", "דינמיקה של ילדים", או פשוט פטרו זאת באמירה שהילד צריך "להתחספס" וללמוד להסתדר.

היום, לשמחתנו, המודעות השתנתה לחלוטין. ישנה רגישות גבוהה וערנות רבה יותר לעניין מצד הורים ואנשי חינוך. אך השינוי הזה לא קרה בחלל ריק; הוא נולד מתוך הבנה כואבת שהיקף התופעה והשלכותיה השתנו ללא היכר.

בנוסף לכך, אם פעם ההצקה הייתה מסתיימת בסוף יום הלימודים, והבית שימש כמרחב מוגן – הרי שבעידן המודרני, הבריונות והדחייה החברתית רודפות את הילד לעתים גם אל תוך חדרו הפרטי דרך הרשתות החברתיות, 24 שעות ביממה.

חוקר הבריונות המוביל בעולם, הפסיכולוג פרופ' דן אולוורוס (Dan Olweus), הגדיר בריונות כמצב שבו ילד חשוף פעם אחר פעם לפעולות שליליות ומכוונות מצד ילד אחד או יותר, כאשר קיים חוסר איזון בכוחות.

המצוקה המתמשכת הזו, ללא כלים מתאימים להתמודדות, מובילה ילדים ובני נוער רבים לקצה.

אנחנו עדים למקרים קשים ומטלטלים כאלה גם כאן בישראל. הנתונים הרשמיים של השנים האחרונות מציירים תמונה מדאיגה ביותר שלא ניתן להתעלם ממנה:

• היקף התופעה: על פי דוחות של משרד החינוך וארגונים חברתיים בישראל, כ-20% עד 25% (אחד מכל ארבעה ילדים!) חווים דחייה חברתית, חרם או בריונות מתמשכת (פיזית, מילולית או דיגיטלית) במהלך שנת הלימודים.

  
  

• המצוקה הנפשית והקשר לאובדנות: הנתונים של משרד הבריאות והמועצה לשלום הילד מראים כי אובדנות היא סיבת המוות השנייה בשכיחותה בקרב בני נוער וצעירים בישראל (בגילאי 15-24).

  מחקרים קליניים בתחום בריאות הנפש בארץ מצביעים על כך שלמעלה מ-40% מבני הנוער שהגיעו למצבי סיכון אובדני או ניסיונות אובדנות, חוו רקע ישיר של פגיעה חברתית קשה, דחייה חברתית ממושכת או שיימינג ברשתות.

הפסיכולוגיה הקלינית קוראת לתופעה הזו "טראומה חברתית מצטברת". הילד חווה את סביבת השווים שלו כמקום מסוכן קיומית, ובהיעדר תחושת מסוגלות לשנות את המצב, מתפתחת תופעה המכונה "חוסר אונים נרכש" (Learned Helplessness), מושג שטבע הפסיכולוג פרופ' מרטין סליגמן (Martin Seligman).

הילד מאמין ששום דבר שיעשה לא ישפר את מצבו, ותחושה זו היא המנוע העיקרי מאחורי דיכאון עמוק ומחשבות אובדניות.

כתוצאה מכך, הורים רבים לילדים רגישים, עדינים וטובי לב מוצאים את עצמם מודאגים מאוד מהזירה החברתית. הילדים הללו, שבורכו באמפתיה רבה ובעולם פנימי עשיר, הופכים לפעמים למה שנראה כ"טרף קל" להצקות, בריונות, עלבונות או דחייה חברתית.

האינסטינקט ההורי הראשוני של הורים הוא לגונן עליהם, או לחילופין, לנסות לשנות אותם ("תהיה פחות רגיש"). אבל הרגישות שלהם היא מתנה, ולא פגם. המטרה שלנו כהורים וכאנשי מקצוע אינה לשנות את הילד, אלא לצייד אותו ב"שריון התנהגותי שקוף" – סט של כלים פיזיים, מילוליים ומנטליים שיאפשרו לו לשדר עוצמה, להציב גבולות ולפענח נכון את הקודים החברתיים.

בנוסף לכך, פעמים רבות פניה מצד ההורים לגורמים מהצוות החינוכי ותלונות על הילדים המציקים, לא באמת משנה את המצב וגורמת להפסקת התנהגותם של הילדים המציקים. הדברים נמשכים ולעתים עצם הטיפול דרך המבוגרים אפילו מחריפה עוד יותר את ההצקות ואת תחושת חוסר האונים של הילד הפגוע.

*מתמודדים עם קושי חברתי בבית? הרגישות של הילד שלכם היא מתנה, אבל לפעמים צריך ליווי מקצועי כדי לתרגם אותה לחוסן חברתי בשטח. אם אתם מרגישים שהילד זקוק למרחב בטוח לעבד את החוויות, או שאתם כהורים רוצים כלים מדויקים ומותאמים אישית עבורו – מוזמנים ליצור איתי קשר לייעוץ ראשוני.

למה ילדים רגישים ועדינים הופכים לפעמים ל"טרף קל" להצקות ובריונות?

בפסיכולוגיה חברתית והתפתחותית ידוע כי מציקים או ילדים דומיננטיים בקבוצה מפעילים "רדאר חברתי" חריף. הם אינם בוחרים את קורבנותיהם באופן אקראי, אלא מחפשים רמזים לא-מילוליים המשדרים פגיעות, היסוס או חוסר אונים.

תגובות כמו בכי, נסיגה מבוהלת או נימוס מופרז מהוות "פרס" עבור המציק ומחזקות את תחושת הכוח שלו.

כדי להבין כיצד ניתן לשנות את הדינמיקה הזו מן השורש, נשען על מחקריהם של שלושה מאנשי המקצוע המובילים בעולם הפסיכולוגיה:

1. שפת הגוף והחוסן הפנימי – פרופ' איימי קאדי (Amy Cuddy)

הפסיכולוגית החברתית פרופ' איימי קאדי (Amy Cuddy) הוכיחה במחקריה המפורסמים על "עמידת הגיבור" (Power Posing) כי הנוכחות הפיזית שלנו משפיעה באופן ישיר לא רק על האופן שבו הסביבה תופסת אותנו, אלא על הכימיה של המוח שלנו.

שינוי יציבת הגוף לעמידה פתוחה ונוכחת מעלה את תחושת הביטחון הפנימית ומפחית חרדה, עוד לפני שנאמרה המילה הראשונה.

למידת יציבה ושפת גוף בטוחה היא כלי מרכזי שמאפשר לילד רגיש להציב גבול ולשדר עוצמה פנימית וביטחון עצמי.

2. מודל עיבוד המידע החברתי – פרופ' קנת' דודג' (Kenneth Dodge)

פרופ' קנת' דודג' (Kenneth Dodge) פיתח את מודל ה-SIP (Social Information Processing), המסביר כיצד ילדים מפרשים סיטואציות חברתיות.

ילדים חסרי ביטחון נוטים לסבול לעיתים קרובות מפרשנות שגויה של רמזים בשטח (כמו חרדה חברתית או היסוס). הם עלולים לפרש שתיקה זמנית של קבוצה או מבט אקראי של ילדה חזקה כדחייה מוחלטת, לסגת מיד ובכך לאותת לסביבה שהם אכן "חלשים".

3. אינטליגנציה רגשית וזרימה קבוצתית – פרופ' ג'ון גוטמן (John Gottman)

מחלוצי חקר מערכות היחסים, פרופ' ג'ון גוטמן (John Gottman), חקר את ההבדל בין ילדים שמצליחים להשתלב בקבוצה לבין אלו שנדחים.

גוטמן מצא כי ילדים שחווים דחייה נוטים להיכנס למשחק בצורה שמפריעה לזרימה הקיימת (למשל, שאילת שאלות ישירות, דרישה לשנות חוקים או פנייה מהוססת שמאלצת את הקבוצה לעצור).

לעומת זאת, ילדים בעלי חוסן חברתי משתלבים באופן זורם וחלק יותר בקצב הקיים של הקבוצה מבלי לקטוע אותו.

איך ללמד ילד לשדר ביטחון עצמי חסר פשרות? - 4 כלים מעשיים

כדי לעזור לילדכם לעבור מעמדה פגיעה לעמדה בטוחה, יש לעבוד על ארבעה מימדים במקביל.

אלו הכלים שתוכלו לתרגל איתם בבית:

1. שפת גוף ויציבה נכונה: תרגול 'עמידת הגיבור' בבית

מציקים מחפשים תנוחת גוף סגורה, מבט מושפל והליכה מהוססת.

נלמד את הילד את ההפך:

• עמידת הגיבור החברתי:

רגליים יציבות ברוחב הכתפיים, ידיים משוחררות לצד הגוף (לא בכיסים), חזה פתוח וסנטר מקביל לרצפה. יש המציעים לילדים לדמיין את עצמם עוטים גלימה בזמן שהם מתרועעים עם בני גילם. כשהילד מדמיין זאת, מיד כתפיו יימתחו יותר לאחור ויציבתו תשדר ביטחון וגאווה.

• רדאר המבט: למדו את הילד להסתכל לילד המציק או הדומיננטי ישירות בעיניים (או במרכז המצח, אם זה מאיים מדי) למשך 3-5 שניות רצופות. זה משדר: "אני רואה אותך, ואני לא נבהל".

• תנועה החלטית: הליכה בקצב קבוע ויציב במרחב בית הספר או הגן.

  
  

2. איך למנוע מהקול לרעוד: שליטה בטון הדיבור בזמן עימות

ילדים רגישים נוטים ללחוש, לגמגם או לדבר בווליום נמוך בד"כ בלי שהם מודעים לכך, או להישמע מתגוננים כשתוקפים אותם.

• קול החלטי ורגוע (Monotone): למדו את הילד לדבר לא בטון צעקני אך בקול יציב וחזק מספיק כך שניתן לשמוע אותו בבירור.

  צעקה או בכי משדרים איבוד שליטה ומספקים למציק את מבוקשו; קול יציב, עם טון שנשמע באופן ברור ותקיף משדר עוצמה.

• נשימת עוגן: תרגול של נשימה עמוקה מהבטן לפני שמשיבים, כדי למנוע מהקול לרעוד.

  
  

  3. משפטים מוכנים מראש - טכניקת 'התגובה המשעממת' מול מציקים (scripting):

בזמן אמת, החרדה עלולה לגרום לילד לקפוא (Freeze). פתרון יעיל הוא הכנת "תסריטים התנהגותיים" קצרים מראש, המבוססים על עיקרון "התגובה המשעממת". המטרה היא לא לייצר ויכוח, אלא לנטרל את הדרמה שהמציק מחפש.

כלל ברזל: משפט אחד, קצר, בטון אדיש, ואז עזיבת המקום. ללא הצטדקויות, ללא הסברים (הסברים משדרים חולשה).

• טכניקת "אז מה?" (נטרול העוקץ):

  • המציק: "הנעליים שלך ממש מכוערות".

  • הילד (ביציבה זקופה): "אוקיי". או "יכול להיות". (וממשיך בדרכו).

    
    

• טכניקת השיקוף (Fogging): הסכמה עם החלק העובדתי כדי לרוקן את התוקפנות מתוכן.

  • המציק: "אתה ממש איטי בריצה".

  • הילד: "נכון, היום אני פחות מהיר".

    
    

• הצבת גבול חד-משמעית:

  • "תפסיק, זה לא מתאים לי."

  • "לא מעניין אותי מה אתה חושב."

    
    

הרעיון של "התגובה המשעממת" מושתת על עקרונות פסיכולוגיים התנהגותיים מעולם הטיפול והחינוך דרך שני מקורות מרכזיים:

•  הבסיס התאורטי – מונח הליבה, עיקרון ההכחדה (Extinction) של ב.פ. סקינר בפסיכולוגיה ההתנהגותית  (B.F. Skinner).

  לפי תיאוריית ההתניה האופרנטית של סקינר, התנהגות תחזור על עצמה רק אם היא מקבלת חיזוק (Reinforcement) – כלומר, אם לא "נאכיל" את "המפלצת", היא תיעלם.

  במקרה של בריונות או הצקות, ה"חיזוק" שהמציק מחפש הוא תגובה רגשית דרמטית (בכי, עלבון, כעס, או אפילו ויכוח והצטדקות). ולכן, כשהילד מגיב בצורה "משעממת", הוא בעצם מונע מהמציק את החיזוק.

פסיכולוגים התנהגותיים מסבירים שברגע שהתנהגות תוקפנית נתקלת שוב ושוב באפס חיזוק רגשי, היא עוברת תהליך של הכחדה – המציק פשוט משתעמם, מאבד עניין, ממשיך הלאה ועם הזמן יש סיכוי טוב שגם יפסיק את הדפוס, כי המאמץ שלו לא משתלם.

• המקור הפרקטי: "שיטת האבן האפורה"  (The Grey Rock Method) 

את המונח הזה טבעה בלוגרית ואושיית רשת אמריקאית בשם נטלי ריד (Natalie Reed), והוא אומץ באופן נרחב על ידי פסיכולוגים קליניים ומומחי חוסן בעולם הטיפול המודרני ושוכלל, ובמיוחד בהתמודדות עם אישים דורסניים, מניפולטיביים או בריונים.

דנה מורנינגסטאר (Dana Morningstar) סופרת, בלוגרית ומאמנת, פיתחה מודל טיפולי מסודר שמזוהה עם המונח הזה ואף כתבה ספר בנושא ("Outmarting the Narcissist").

מה שעומד מאחורי הרעיון הוא שהמטרה היא להפוך את עצמך לחסר עניין ומשעמם כמו אבן אפורה על שפת הכביש. לאבן אין הבעת פנים, היא לא מתעצבנת, היא לא מסבירה את עצמה, והיא לא מציעה שום "דרמה" או אנרגיה שהצד השני יכול להזין ממנה את הצורך שלו בשליטה.

כשילד מיישם את זה (למשל עונה "אוקיי" או "יכול להיות" באדישות וממשיך ללכת), הוא למעשה מיישם את גישת האבן האפורה: הוא הופך את עצמו למטרה הכי פחות מעניינת במרחב.

•  תוכניות חוסן מבוססות מחקר: תוכנית קיווה  (KiVa Anti-Bullying Program) 

תוכנית קיווה (KiVa) פותחה באוניברסיטת טורקו בפינלנד (University of Turku) והיא אחת המפורסמות בעולם למניעת בריונות בבתי ספר.

התוכנית הזו מלמדת ילדים באופן מובנה בדיוק את זה: לזהות שהמציק ניזון מהתגובה, ולכן יש לאמן את הילדים (הן את הקורבן והן את העדים מסביב) לא לספק את הדרמה הזו.

התוכנית מוכיחה מחקרית ששינוי סגנון התגובה של הילדים מוריד דרסטית את אחוזי הבריונות בבתי הספר.

4. הילד נשאר מחוץ למשחק? הקוד החברתי שיעזור לו להשתלב בקבוצה

הטעות הנפוצה ביותר של ילדים עדינים וחסרי ביטחון היא הניסיון להשתלב בקבוצה באמצעות שאילת השאלה המנומסת: "אפשר לשחק איתכם?".

שאלה זו מעניקה לקבוצה (וביתר שאת לילדה הדומיננטית שבה) זכות וטו, ומאלצת אותם לעצור את המשחק כדי להחליט. ילדה חזקה עלולה לקרוא את ההיסוס הזה כחולשה ולסרב.

במקום לבקש רשות, נלמד את הילד את טכניקת ההצטרפות הפסיבית-אקטיבית:

• שלב א' - תצפית וסנכרון: הילד עומד במרחק בטוח, קורא את הדינמיקה (מה הקצב? מה החוקים? מי מוביל?).

  
  

• שלב ב' - חיקוי תנועה (Matching): הילד מתחיל לנוע בקצב של הקבוצה (אם הם רצים, הוא מתחיל לרוץ בקרבתם; אם הם יושבים, הוא מתיישב קרוב ומפנה את גופו אליהם). זה מייצר תחושת מוכרות תת-הכרתית.

  
  

• שלב ג' - הצעת ערך ופעולה: כניסה למשחק מבלי לשאול.

  • במשחק כדור: לרוץ אחרי כדור שיצא, להחזיר אותו ולהשתלב בהגנה באופן טבעי.

  • במשחק קבוצתי/דמיון: להביא אלמנט חסר. במקום "אפשר?", הילדה ניגשת ואומרת: "הנה, הבאתי את השמיכה שהבובה צריכה" או משלבת משפט עובדתי: "אני שומרת פה" / "אני אהיה הלקוחה שנכנסת לחנות".

  
  

אימון חוסן חברתי בבית: מדריך צעד אחר צעד להורים

כדי להטמיע את המיומנויות הללו, מומלץ לערוך עם הילדים "אימון חוסן" חווייתי בסביבה הבטוחה של הבית:

‫1.אימון היציבה ומשפטי המפתח - תרגול מול המראה:

עמדו יחד עם הילד מול המראה. תרגלו את "עמידת הגיבור" של פרופ' איימי קאדי ואימרו בקול רם, החלטי ורגוע את משפטי המפתח המשעממים ("אוקיי", "זה לא מתאים לי").

שימו לב שהכתפיים לא צונחות והקול אינו נסוג לטון מתגונן.

‫2.משחק תפקידים הפוך (סימולציה) - התנסות מוגנת בבית:

קחו תפקיד של הילד הדומיננטי או המציק, ובקשו מהילד לשחק את עצמו. הציקו לו בעדינות או סרבו להכניס אותו למשחק. אמנו אותו לא לקרוס, לא לבכות ולא לברוח מיד, אלא להגיב באדישות מוגנת, להישאר לעמוד עם שפת גוף בטוחה, או להגיד משפט קצר וללכת בצורה מכובדת. לאחר מכן התחלפו בתפקידים כדי שהוא יראה אתכם מגיבים בחוסן.

‫3.טכניקת ה'חצי צעד' בגן המשחקים - ליווי בשטח:

כשאתם הולכים לגינת השעשועים, אל תשלחו את הילד מיד "להסתדר לבד" ואל תתערבו עבורו. עמדו קרוב, עזרו לו לבצע את שלבי התצפית והסנכרון, וכוונו אותו להשתלב דרך פעולה (למשל: "תראה, חסר להם מישהו שיאסוף את הקוביות, גש ותתחיל לאסוף איתם").

מבדידות לשייכות: כשהילד לומד לקרוא את הקודים החברתיים ולהצטרף בזרימה, הוא מצוא את מקומו בתוך הקבוצה.

סיכום: להפוך רגישות לחוסן חברתי

קריאת הקודים החברתיים בחצר בית הספר או בגן היא משימה מורכבת, ועבור ילדים רגישים, עדינים או מופנמים היא עלולה להרגיש לעיתים כמו שדה קרב של ממש.

ראינו שדחייה חברתית אצל ילדים או הצקות ובריונות אינן גזירת גורל.

השינוי אינו דורש מהילד לוותר על הטוב, האמפתיה והעדינות שלו – הוא רק דורש לצייד אותו בשריון התנהגותי מתאים.

וחשוב לעשות כאן סדר עבורנו כהורים: ישנו הבדל תהומי בין נימוס בריא לבין נימוס יתר שמזמין פגיעה. 

בתרבות הישראלית, שבה הגבולות נפרצים לעיתים קרובות מדי – בין אם ברעש, בחוסר הקשבה, בפולשנות או באלימות – לכיבוד המרחב של האחר ולבקשת רשות יש ערך חינוכי ומוסרי עליון ואנחנו ממש לא רוצים לגדל ילדים פולשניים או כוחניים.

אך ההבדל טמון במקום שממנו הילד פועל: נימוס בריא נובע מכיבוד האחר; נימוס יתר נובע מביטול עצמי ומחרדה. 

כשהילד משדר שחייו או השתתפותו במשחק תלויים לחלוטין באישור של הילד הדומיננטי, הוא מסמן את עצמו כמטרה.

המטרה שלנו היא ללמד את הילד לא "לפלוש" או להפריע למשחק קיים, אלא להשתלב בתוכו בצורה חלקה ומכבדת. הוא לא מפריע לזרימה, הוא לא כופה את עצמו, אבל הוא גם לא עומד בצד ומבקש רשות להתקיים. הוא מביא את הערכים שלו מתוך עמדה של עוצמה, יציבה נכונה, טון דיבור החלטי, ותסריטים מילוליים מוכנים מראש.

תרגול עקבי, מדורג ומעצים בסביבה המשפחתית הבטוחה הוא הצעד הראשון בבניית ביטחון עצמי וחוסן נפשי שיגן על הילדים שלכם גם כשאנחנו לא נמצאים שם כדי לשמור.

מתמודדים עם קושי חברתי בבית?

לפעמים, למרות כל המאמצים והתרגול בבית, קשה לילד לפרוץ את מעגל החרדה החברתית או הדחייה בכוחות עצמו. בקליניקה שלי, אני מלווה ילדים והורים בתהליכי טיפול רגשי והדרכת הורים לקשיים חברתיים, במטרה להעניק לילדים מרחב בטוח, יצירתי ומעצים לתרגול המיומנויות הללו בזמן אמת.

אם אתם מזהים שהילד סובל מחרם, הצקות ממושכות, או פשוט מתקשה למצוא את מקומו בקבוצה – אל תישארו עם זה לבד.

צרו קשר ויחד נבנה עבור הילד שלכם את החוסן והביטחון שיהיו השריון הפנימי שלו.

ליאת עברון - מטפלת באומנות (M.A) לילדים, נוער ומבוגרים ומדריכת הורים.

050-850-9293

דברו איתי

לשליחת הודעה בוואטסאפ