כשדלת החדר נסגרת: מה באמת עובר על המתבגר שלכם? (תובנות מהסדרה "גיל ההתבגרות")

הדלת הסגורה אינה דחייה שלכם, אלא מרחב שבו המתבגר מנסה להגדיר את זהותו. התפקיד שלנו הוא לא לפרוץ את הדלת, אלא להישאר בקרבתה כ'נוכחות זמינה' ויציבה.

מה קורה בחדר הסגור?

מבט על המיני-סדרה "גיל ההתבגרות" (ADOLESCENCE) בנטפליקס 

לפני כשבוע צפיתי במיני-סדרה "גיל ההתבגרות" (Adolescence) בנטפליקס. מדובר בסדרה בת 4 פרקים שזכתה בתשעה פרסי אמי וצולמה בטכניקה ייחודית בה כל פרק מצולם ב"שוט אחד" ארוך (Long take), ובכך היא המייצרת תחושת אינטנסיביות ומחנק.

הסדרה מביאה למסך נושא לא פשוט וקריטי עבור כולנו כהורים - מה באמת קורה למתבגרים שלנו כשהדלת נסגרת?

הסדרה עוקבת אחר ג'יימי מילר, נער בן 13 ממשפחה שנראית נורמטיבית לחלוטין, שנעצר בפתאומיות באשמת רצח חברתו לשכבה בביה"ס, קייטי. זו אינה סדרה העוסקת בחיפוש אחר "מי עשה את זה" (כי הצופה מבין מהר מאוד שג'יימי הוא הרוצח), אלא במסע מטלטל בניסיון להבין את ה"למה".

לאחר המעצר, ג'יימי נשלח למתקן נוער, שם הוא פוגש פסיכולוגית שתפקידה להעריך תוך מספר מפגשים עימה את מצבו הפסיכיאטרי לקראת פסיקת הדין במשפטו. מתוך השיחות ביניהם, ומתוך חקירות המשטרה, מתגלה עולם פנימי של בדידות תהומית, בושה עמוקה ותחושת ערך עצמי אפסית.

הסדרה מציבה "מראה מטרידה" של החברה המודרנית: אנחנו נחשפים לפער המכאיב בין מה שההורים של ג'יימי סבורים שהם יודעים, לבין מה שקורה באמת במציאות. במהלך הסדרה ניתן להבין שג'יימי ושני חבריו הקרובים חווים הצקות בלתי פוסקות מצד בני גילו, ונחשב לא מקובל. בנוסף לכך, הוא חווה השפלה פומבית באינסטגרם מצד קייטי, ודחייה רומנטית מצידה, שמרסקת את מה שנותר מהביטחון העצמי שלו.

הסדרה חושפת את הקשר של ג'יימי לתכנים מה"מאנוספירה" (קהילות גבריות רעילות ברשת), שמשפיעים על התפיסה שלו ושל בני נוער אחרים בגילו לגבי מה זה אומר להיות "גבר" ואיך "צריך" להגיב לדחייה.

בשיחותיו של ג'יימי עם הפסיכולוגית, שמנסה להבין את תפישתו לגבי גבריות, ג'יימי מעלה זיכרונות מהזמן המשותף עם אביו כילד צעיר יותר, בו ניסה אביו לחבר אותו לסוגי ספורט "גבריים" שונים כשביצועיו בהם לא היו טובים, כשג'יימי זוכר את תחושה צורבת של בושה ואכזבה של אביו ממנו. לצד זה, מתאר ג'יימו את אביו כאדם עם קשיי וויסות, שהתפרץ בזעם קיצוני אחת ל... בנוכחות משפחתו.

בדומה לאביו - גם ג'יימי נתפס בסיטואציות הן הוא מאבד שליטה. זמן-מה לאחר שהוא נכנס למוסד לעבריינים צעירים, לאחר המעצר, הוא נקלע לקטטה ובשיחה האחרונה עם הפסיכולוגית כשהוא מרגיש שהוא נדחק למקום לא נוח בשיחה ביניהם - הוא מתפרץ בזעם פעם אחר פעם, כשהיא יושבת מולו מאוימת מתוקפנותו המצמיתה.

בעצם גם לאחר הרצח, בשיחותיו עם הפסיכולוגית הוא ממשיך להגיב בתוקפנות מאיימת, כשבסצינה העוצמתית שבינו לבין הפסיכולוגית מומחש מנגנון ההגנה הפנימי שלו של ניתוק (דיסוציאציה) שהוא עושה כשהוא מכחיש את הקשר בין הרצח לבין מעשיו שלו עצמו.

מאחורי הצעקות והזעם מסתתר לעיתים קרובות ילד שמרגיש מוצף וחסר אונים. כשהמתבגר הודף אותנו, הוא בוחן אותנו: האם נישאר יציבים עבורו גם כשהוא מתנהג בצורה שקשה להכיל?

ככל שמתקבלת תמונה יותר מהימנה על הדינמיקה המשפחתית, ניתן לראות כמה גם בתוך משפחתו של ג'יימי, הוריו ובעיקר אביו כדפוס מורגלכדפוס לעצור בתוכו את הרגשות המורכבים ומתקשה לתת להם מקום בשיח, עד שהוא מתפוצץ בזעם שהוא אינו יכול להכיל עוד.

בסוף הצפייה אני משערת שכמוני, גם הצופים האחרים נשארים עם כאב עמוק. הסדרה משקפת לצופה כמו להורים בעלילה את תחושת הפספוס הצורב וההבנה שיש טרגדיות שניתן למנוע. ג'יימי לא היה "ילד רע" – הוא היה ילד שלא הרגיש "נראה" מספיק(Seen) או "שווה" על ידי הוריו. ולכן, כשהוא חווה תסכול עמוק ודחייה, השפה היחידה שעמדה לרשותו הייתה אלימות קיצונית. הנתק הרגשי בבית מנע ממנו את העוגן שהיה זקוק לו כדי לווסת את הסערה הפנימית שלו דרך מילים.

כהורים, המסר עבורנו ברור: הקשר הקרוב שאנו בונים עם הילדים שלנו הוא לא מותרות – הוא עוגן מציל חיים.

הביקורות מדגישות שהסדרה היא לא רק "סיפור פשע", אלא אזהרה מפני הקלות שבה נערים ומתבגרים בכלל מאמצים אידיאולוגיות קיצוניות מהרשת כמענה לבדידות שלהם, והרשתות הפכו לזירה שבה הילדים מוצאים "מראות" מעוותות של עצמם.

יוצר הסדרה, סטיבן גרהם (שגם מגלם בסדרה את אביו של ג'יימי), מציב בפנינו את השאלה המנקרת: איך הורים נשארים "נוכחים" בעידן שבו הישרדות כלכלית ושגרה שוחקת גורמים לנו לאבד קשר עם הילד שלנו?

גיל ההתבגרות כ"לידה פסיכולוגית שנייה"

מצד אחד, המתבגר דוחף אותנו החוצה כדי לבנות את ה"אני" הנפרד שלו, ומצד שני, הוא זקוק לנו יותר מתמיד כ"חוף מבטחים".

הריקוד העדין שבין נפרדות לחיבור

גיל ההתבגרות הוא גיל מאתגר בחוויה של הורים רבים. הורים רבים חווים את המתבגרים שלהם כזועפים וזועמים באורח שלא ניתן לצפות מראש, וגם כשההורה רוצה להגיש עזרה הוא נהדף פעמים רבות כשהדלת נסגרת עליו בטריקה רועמת. כדי להבין את ההתנהגות הזו של המתבגרים שלנו, עלינו להסתכל על תקופת ההתבגרות לא כעל מרד נגדנו, אלא כעל תהליך של "לידה פסיכולוגית שנייה".

מרגרט מאהלר וסוד הנפרדות והאינדיבידואציה 

מרגרט מאהלר (Margaret Mahler, 1897–1985) - פסיכיאטרית ופסיכואנליטיקאית יהודייה-הונגרית, שנחשבת לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בהתפתחות התיאוריה הפסיכודינמית, ובמיוחד בתחום הפסיכולוגיה של ה"עצמי" והיחסים הבין-אישיים.

היא התפרסמה בעיקר בזכות מחקריה על התפתחות הילד בשנות חייו הראשונות, ובזכות הניסוח שלה של תהליך ה"ספרציה-אינדיבידואציה" (Separation-Individuation) –, המעבר של התינוק ממצב של תלות מוחלטת באם ליצירת זהות נפרדת ועצמאית.

לפי מאהלר, בשלוש השנים הראשונות לחיים, הילד עובר סדרה של שלבים התפתחותיים שבהם הוא לומד להבחין בינו לבין האם:

הספרציה (היפרדות) -  התהליך הפיזי והפסיכולוגי שבו הילד יוצא מתוך ה"סימביוזה" (המיזוג) עם האם.

האינדיבידואציה (התפתחות האישיות) - התהליך שבו הילד מפתח תכונות, כישורים וזהות משלו ("העצמי").

מאהלר טבעה את המונח "הלידה הפסיכולוגית של התינוק". היא טענה שבעוד הלידה הביולוגית מתרחשת ברגע היציאה מהרחם, הלידה הפסיכולוגית היא תהליך הדרגתי ומורכב מאוד שנמשך לאורך שנים, שבו הילד בונה בתוכו את המושג של "עצמי" נפרד מ"אחר".

אף על פי שמחקרה המפורסם התמקד בתינוקות ופעוטות, התיאוריה שלה משמשת עד היום בסיס להבנת גיל ההתבגרות. פסיכולוגים רבים מתייחסים לגיל ההתבגרות כאל "הלידה הפסיכולוגית השנייה".

בדיוק כפי שהפעוט בודק את הגבולות שלו מול אמו בשנים הראשונות, המתבגר חוזר על דפוס זה: הוא זקוק למרחב נפרד כדי להגדיר מי הוא, אך בו-זמנית זקוק לדמות הורה שתהיה שם כ"בסיס בטוח".

מאהלר הדגישה שכדי שהילד יוכל לעבור את התהליך הזה בהצלחה, הוא זקוק לאם (או דמות מטפלת) שתהיה רגישה וקשובה לצורכי הילד – מצד אחד לא תהיה חודרנית מדי ותבלע את זהותו, ומצד שני לא תהיה רחוקה או אדישה מדי ותשאיר אותו בחרדת נטישה.

מרגרט מאהלר, מתארת את המעבר לעצמאות כשלב שדורש מהמתבגר "להיפרד" מהדמות ההורית המופנמת. בתוך המרחב הפסיכולוגי הזה, הזעם שהם מפנים כלפינו הוא לא פעם ביטוי לחוסר אונים שלהם: הם רוצים לצעוד לבד, אבל מפחדים ליפול וזקוקים לידיעה שאנו שם תמיד.

הריקוד העדין שבין הצורך בנפרדות לצורך בקרבה: המתבגר דוחף אותנו החוצה כדי לבנות את ה'אני' שלו, אך זקוק לידיעה שאנחנו שם, אך מווסתים, קרובים ומחזיקים, גם כשזה מרגיש מאיים ומורכב.

דונלד ויניקוט ומושג ה"סביבה המחזיקה"  

וויניקוט הגדיר זאת יפה כשדיבר על "המרחב הפוטנציאלי". הוא טען שהיכולת של הילד ליצור זהות עצמאית תלויה בכך שההורה יהווה עבורו "סביבה מחזיקה" ( (Holding Environment . העיקרון פשוט אך תובעני: עלינו להיות נוכחים, יציבים ולא מתפרקים, גם כשהמתבגר "בועט" בנו. הזעם שלהם הוא לעיתים קרובות מבחן: "האם תישאר יציב גם כשאני כל כך בלתי נסבל? האם אתה עדיין רואה את הילד שהייתי או שאני מתחת לכל הזעם והבלבול הזה שלי, גם כשאני מתנהג כאילו אני שונא אותך?"

איך צולחים את זה ונשארים מחוברים למתבגר.ת במקום מנותקים? - ארגז כלים להורים 

מנוכחות פולשנית ל"נוכחות זמינה":  

הטעות הנפוצה ביותר שלנו היא לנסות "לחדור" לחדר הסגור בשאלות של תחקור. מתבגרים חווים חקירה כפלישה. במקום זה, נסו את מודל "הנוכחות הרכה". היו שם: שבו בסלון, עבדו ליד החדר, הציעו משהו קטן לשתות. המטרה היא לא "לשבור את הדלת", אלא לאותת: "אני כאן, אני יציב, ואני לא נבהל מהמרחק שאתה יוצר".

תיקוף רגשי כגשר:

כשהמתבגר מגיע בערב עם זעם על המורה או על חבר, הנטייה הטבעית שלנו היא "לתקן" או "לחנך". הפסיכולוגיה של התיקוף (Validation) מלמדת אותנו שדווקא הדהוד הרגש הוא המפתח לשיתוף: "אני מבין למה זה כל כך הרגיז אותך, נשמע שבאמת הרגשת לא מוערך שם". כשאתם מתקפים את הכאב שלו במקום לשפוט אותו, אתם הופכים מ"מטרד" ל"שותף".

ההסתכלות שלנו עליהם "בעין טובה":

הילד בסדרה לא הרגיש בטוח בערכו הפנימי. למרות שהיה ילד די חכם, משיחתו עם הפסיכולוגית אמר שתפס את עצמו כ"מכוער" ולא ידע להעיד על משהו אחד שהוא טוב בו, למרות שהיה גם מוכשר ציור. לראות את הילדים שלנו "בעין טובה" זה לא לכנות אותם נסיכים או אלופים, או למחוק את עצמנו מהקשר כשאנו מטשטשים את עצמנו וצרכינו (כי כך לא ישאירו מקום לאחר בקשר ולא ילמדו להתחשב באחר), אבל זה כן לראות את הטוב בכל מה שהם עושים ולשתף אותם בכך (גם אם זה לחפש את זה מתחת לאדמה). זה גם לא אומר שאנחנו מאשרים כל התנהגות של הילד שלנו, אבל זה כן להגיב גם להתנהגות הכי נוראית שיכולה להיות בוויסות כשאנחנו עדיין מחזיקים בתוכנו את הידיעה המוצקה שהילד שלנו הוא באמת טוב מטבעו ושהוא פשוט טעה. רק כך הילד שלנו באמת ירגיש שהאהבה שלנו אליו היא ללא תנאי, שאנחנו באמת רואים אותו ואת היופי שלו. רק כך אנחנו בונים את הביטחון העצמי שלהם. זהו העוגן שמונע מהם לחפש אישורים בחוץ, זה מה שמאפשר להם ברגעים קשים להישמע למצפן הפנימי הזה שמתבסס על הערכים שאנו לימדנו אותם ועל המודל שהיינו עבורם בתוך הבית.

היכולת להכיל עלבון ורגשות קשים אחרים בתוך הקשר איתם:

כדי לא להתרחק מהם, אנחנו חייבים ללמוד להכיל את הפגיעה או העלבון שלנו כהורים. כשהמתבגר הודף אותנו, חשוב שלא ניקח זאת אישית. הם חווים כל כך הרבה אתגרים וקשיים בגיל הזה – בשדה החברתי, במישור בהיבט המיני עם השינויים הפיזיים שמתחוללים בהם, בבניית הזהות המינית ובכלל, והם באמת מבולבלים ומוצפים ולא תמיד יודעים לתת לכל הדברים האלה מילים.

לכן, חשוב לזכור שככל שהם ירגישו בטוחים יותר בתוך הקשר איתנו, כך יקטן הצורך שלהם להילחם בנ, והם יוכלו להיות פנויים ליצור את ה"נפרדות" שלהם בקצב שלהם.

לסיכום - איך להישאר הכתובת הבטוחה של המתבגר שלכם?

הדלת של המתבגר שלכם לא נועדה להשאיר אתכם בחוץ, היא נועדה לאפשר לו למצוא את המרחב שלו. התפקיד שלנו הוא לא לפרוץ אותה, אלא להישאר בקרבתה. כשהם ירגישו שאתם לא "נבהלים" מהסערות שלהם, הם יתחילו לבוא אליכם מיוזמתם לא כי אתם אמרתם להם, אלא כי אתם הכתובת הבטוחה היחידה שלהם בעולם שמרגיש להם לעיתים כל כך מאיים.

ואם אתם צריכים מישהו שיעזור לכם להבין אותם ולמצוא את הדרך אליהם, אני כאן.

ליאת עברון – מטפלת באומנות (.M.A) בילדים, נוער ומבוגרים, ומדריכת הורים.  

הקליניקה באזור השרון 📞

לבירור או תיאום פגישה: 050-8509293

דברו איתי

כתבו לי לוואטסאפ ואחזור אליכם