המוח בגיל ההתבגרות: למה מתבגרים לוקחים סיכונים ומה הקשר לאהבה?

המוח בבניה: למה המתבגרים שלנו מתנהגים כפי שהם מתנהגים? הפרק השני ב"THE BRAIN - explained: מציג את המפתח לתעלומה - הפער בהתפתחות בין האונה הקדם-מצחית לבין המוח הקדום, הרגשי.

לאחרונה צפיתי בפרק בסדרה הדוקומנטרית המצוינת של נטפליקס על המוח: "THE MIND explained"

בסדרה מובא פרק על גיל ההתבגרות ורעיונות רבים המובאים מטה הם בהשראתו. ממליצה בחום לצפות.

כשהמתבגר הפרטי שלכם טורק את הדלת, לוקח סיכון מיותר או נסחף אחרי חבריו בצורה שנראית לכם חסרת כל היגיון, אתם בטח שואלים את עצמכם "מה עובר לו בראש?"

העובדה המפתיעה היא שהמוח שלו אכן פועל אחרת לגמרי – והמדע מראה שלכל ההתנהגות הזו יש מטרה אבולוציונית מרתקת.

ההתנהגויות הטיפוסיות לגיל ההתבגרות, ונוכל הבחין כי הן זהות בתרבויות השונות ומשותפות לשני המינים. התנהגויות אלו הן:

• נטילת סיכונים

• חיפוש ריגושים

• והשקעה רבה ביצירת מערכות יחסים עם בני אותו הגיל.

לא רק הורמונים: המוח שמאחורי הסערה, המרדנות ולקיחת הסיכונים

כשאנו מדברים על נטילת סיכונים וחיפוש ריגושים מדובר לעתים במעשים מסוכנים, שניתן להבין בנקל שאין מאחוריהם שום שיקול דעת או חוכמה.

ובד"כ כשאנחנו מדברים על גיל ההתבגרות, רבים ימהרו להאשים את 'ההורמונים המשתוללים'. ואמנם, גופם של מתבגרים מוצף בהורמונים מיניים (כמו אסטרוגן וטסטוסטרון) לצד הורמוני גדילה, שמפעילים שינויים דרמטיים – החל משינויים פיזיים קצובים ועד לעוררות רגשית גבוהה. ההורמונים האלה פועלים כמו מגבר שמעצים כל רגש פי כמה: עלבון קטן הופך לדרמה ענקית, תסכול הופך לטריקת דלת, והצורך בעצמאות הופך למרד גלוי.

אבל בעוד שההורמונים אחראיים על הסערה הרגשית ועל הגל המיידי ששוטף את הגוף, המוח – ובמיוחד הקצב שבו אזורים שונים בו מתקשרים זה עם זה – הוא זה שמנווט את הספינה הזו בלי הגה יעיל ומתאים. ההבנה הזו משחררת אותנו ההורים מהתחושה ש'הילד עושה לי דווקא', ומזכירה לנו שמדובר במערכת שלמה שעוברת שידרוג יסודי, וזו אולי הסיבה העיקרית לכך שמתבגרים מאוד מאתגרים אותנו כהורים.

כל מדינה קובעת בעצם באיזה גיל אנשים בשלים לדברים מסויימים, ונראה שכל מדינה רואה את הדברים אחרת. למשל, זכות ההצבעה בוו'יילס היא בגיל 16, באיחוד האמירויות הערביות - בגיל 25.

בארה"ב אפשר להעמיד לדין מתבגר בן 16 בדיוק כמו מבוגר, שנתיים לפני הגיל שמותר להצביע. עד 2005 היו מדינות שבהן הגיל בו אדם יכל לעמוד לדין היה אפילו מוקדם יותר, ומי שהורשע יכל לקבל גם עונש מוות.

באותן מדינות שינו באותה השנה את הגיל בעקבות ראיות נוירולוגיות שהוגשו ע"י ארגונים מדעיים לבית המשפט העליון. ארגונים אלו טענו שיש ביסוס מדעי לכך שמתבגרים אינם בוגרים מספיק, לא רק בעיני המתבונן אלא מבחינת מבנה המוח שלהם ממש.

האדריכלות של המוח בגיל ההתבגרות: חומר לבן, מיאלין והקליפה הקדם-מצחית

המוחות שלנו בנויים מנוירונים והם אפורים. ככל שאנו מתבגרים, יותר נוירונים נעטפים בחומר לבן בשם "מיאלין". בעזרתו, הנוירונים מתקשרים ביניהם במהירות גבוהה פי 3,000, שזה שדרוג עצום שמתרחש במוח.

התהליך הזה מתחיל בחלק האחורי של המוח עוד לפני הלידה. כשאנו מגיעים לגיל ההתבגרות, התהליך כבר מתקדם אמנם, אך לא מגיע עדיין לסיומו, והחלק האחרון שמתפתח הוא הקדמי ביותר, שהוא במובן מסוים החלק שמשלים את התפתחותנו כבני-אדם.

קליפת המוח הקדם-מצחית הוא החלק במוח ששולט בחשיבה רציונלית ובשיקול הדעת. ואם כך, כשמתבגר עומד בפני קבלת החלטה - האזור הזה שקשור לשיקול דעת מתקשר עם חלקים אחרים במוח בקצב איטי יותר, ולכן אותם חלקים אחרים הם אלו שתופסים את הפיקוד, ובייחוד חלק קטן ולוחמני בשם "אמיגדלה".

האמיגדלה היא מרכז הרגשות של המוח שלנו, והוא מסביר הרבה התנהגויות של בני הנוער.

פעמים רבות נבחין בהתנהגויות ואמירות של בני הנוער, שמעידות על אובדן שליטה, והם ייטו למצבי רוח משתנים.

למרות שבמקומות רבים גיל 18 נחשב לגיל של בגירים, ידוע לנו כיום שהמוח בגיל זה אינו בוגר עדיין באמת. סריקות MRI מראות שבעצם השינוי מחומר אפור ללבן במוח מפסיק רק בגיל 25.

אבל זה רק חלק מהסיבה שבגללה בני נוער מתנהגים בפזיזות.

המוח של מתבגר פועל מתוך שיקול דעת חסר, ובאופן שונה לחלוטין ממבוגר, ועם היגיון משלו.

חיפוש ריגושים ומכונת המזל" של הדופמין: בגיל ההתבגרות, מרכז התגמול במוח רגיש פי כמה. התנהגויות מסוכנות מציפות את המוח בסיפוק רגעי שקשה לעמוד בפניו.

למה מתבגרים נוהגים מהר יותר כשיש חברים ברכב?

פעמים רבות נראה שלהיות מתבגר זה כמו לנהוג בכביש מהיר במהירות מוגברת (וללא בלמים) - גם באופן מטאפורי אך גם מבחינה ממשית, כי נמצא שמתבגרים הם בעלי הסיכון הגבוה ביותר למעורבות בתאונות דרכים קטלניות, וכשיש עוד מתבגרים איתם ברכב, הסיכון גבוה עוד יותר.

הסיבה לכך מורכבת ומעניינת:

גילו שבני נוער ומבוגרים לוקחים אותה רמת סיכון, כלומר שאומדן הסכנה של בני נוער זהה לזו של מבוגרים, אבל בעוד שבנוכחות אדם נוסף המבוגר ייקח אותו סיכון, מתבגר שבנוכחותו נמצא מתבגר נוסף - ייקח יותר סיכון באופן בולט, רק מעצם הידיעה שבן גילו צופה בו.

בעצם ראו כי בניגוד למבוגרים, אזורים מסוימים במוחות של מתבגרים באותה העת היו פעילים הרבה יותר - אזורים שמזוהים עם ציפייה ותגמול.

כשאנחנו רוצים משהו, שגורם לנו מיידית להרגשה נעימה, אנחנו מקבלים מנה של דופמין, שאומר לנו "ללכת על זה", ולהשיג את מה שאנו רוצים, אבל כשאנו בגיל ההתבגרות - המנה הזו גדולה יותר.

מכאן, שכמעט כל סוג של ריגוש או חווייה חדשה כמו: טיסה, יציאה למסיבה, קניית בגד חדש, השגת דייט וכו' - לעולם לא ירגש אותנו כמבוגרים כמו שזה ריגש אותנו בזמן שהיינו בני נוער.

3 ההתנהגויות הטיפוסיות של בני נוער בעצם קשורות זו לזו, כי כשבני נוער נמצאים עם חבריהם, התגמול הפוטנציאלי על פעילויות חדשות ומסוכנות נראה להם מפתה הרבה יותר.

לכן, כשפרופיל של מתבגר שמעלה פוסט או ריל בו הוא משתף בפעלוליו "מתפוצץ" והוא כל הזמן מרפרש ורואה עוד לייקים ועוד תגובות - זה עבורו כמו לעמוד מול מכונה בקזינו ולראות את מטבעות הכסף נופלים ונופלים.

כולם מסתכלים עלי: המוח המתבגר מפתח רגישות קיצונית לדעת הקהל. המודעות העצמית המוגברת יוצרת תושה תמידית של "קהל דימיוני", שגורם להם להרגיש שכל מה שהם עושים מבחן ונשפט על-ידי בני גילם.

הקהל הדמיוני ומהפכת תחושת העצמיות

אבל המשיכה הכל-כך חזקה להיות בקרב בני נוער אחרים היא חלק משינוי יסודי נוסף שמתרחש במוחם של בני נוער: מהפכה בתחושת העצמיות שלהם.

כילדים נראה אולי שקל לנו יותר להיות מי שאנחנו, אבל כשמגיעים לגיל ההתבגרות כל אחד בדרכים שונות מתחיל אולי להרגיש שזה מסוכן להיות מי שהוא.

מהרגע שאנחנו נולדים יש איזושהי תחושת עצמיות, אך בשלב זה היא מאוד בסיסית, וככל שאנו מתבגרים היא מקבלת רבדים חדשים.

בסביבות גיל 3, אנחנו מתחילים לפתח תחושת מגדר. בגיל 8-9 אנחנו מתחילים לפתח תחושה של אהבה רומנטית, ואז בגיל ההתבגרות מגיע איזשהו רובד חדש: תחושה שמסתכלים עלינו ושופטים אותנו באופן בלתי פוסק, ורבים ייטו לנטוש את הדברים שאהבו לעשות ושנהנו מהם בילדות.

בדומה לחבר הדימיוני שאנו מחזיקים בראשינו כילדים, בני הנוער כאילו מחזיקים קהל דימיוני שעוקב אחריהם לכל מקום, וגורם להם להרגיש שהם כל הזמן במרכז העניינים, גם כשזה לא כך.

הם עסוקים בלחשוב: איך להיות מקובלים יותר, איך לגרום לאחרים לחבב אותם יותר, לחשוב: "האם מה שעשיתי טפשי?"; "האם אהבו אותי או לא?" - הם בעצם כל הזמן עסוקים בלחשוב מה האחרים חושבים.

הצופים הדימיוניים האלה יישארו איתנו עד סוף חיינו, אבל כבני נוער הם הרבה יותר קולניים ונוזפים בהם על כל דבר שעלול לסכן את מעמדים בקרב בני גילם, מפני שברמה האבולוציונית - לבני נוער יש דבר ברור שעומד בראש סולם העדיפויות - להתרבות.

מהפכת הדייטים הפרה-היסטורית והצורך האבולוציוני להתרבות

כלומר, חלק גדול מההתנהגויות של לקיחת סיכונים נועד לגרום לבוגרים, או לאלה שמוכנים להתרבות - לצאת מבתיהם לסצינת הדייטים הקדומה, להרחיק את המתבגרים ממשפחותיהם הבטוחות כדי שיוכלו למצוא זוגיות.

בגלל אותה מודעות עצמית מוגברת, הם מבלים יותר זמן במחשבות על האופן שבו הם ייתפסו בעיני בנ.ת זוג פוטנציאליים.

רגישות היתר שלהם לתגמולים, והאובססיה שלהם כלפי בני גילם דוחפים אותם לצאת אל העולם ולשוחח עם בני או בנות זוג פוטנציאליים.

כולנו צאצאים של בני נוער מרדניים, מפני שבני הנוער הפרה-היסטוריים שנשארו בבית עם המשפחה היו בעלי סיכוי מופחת להעביר את הגנים שלהם הלאה.

המורכבות של העולם המודרני: דופמין מהיר, סיכונים ואלימות והקשר למוח בגיל ההתבגרות

המוח של בני הנוער (וגם שלנו המבוגרים) התפתח אבולוציונית במשך מאות אלפי שנים כדי להתאים לתנאי מחיה פרה-היסטוריים, שבהם השבט היה קטן, האיומים היו פיזיים ומיידיים (כמו חיות בר או סכנות בטבע), והחיזור וההתרבות קרו בגיל צעיר.

ולמעשה, הרגלי החיזור של הומו ספיינס התפתחו בקצב מהיר יותר מהביולוגיה שלנו, כך שבשנות ה-50 בארה"ב, הגבר האמריקאי הממוצע התחתן בגיל 25, והאישה הממוצעת בגיל 20, ומאז, הגיל הממוצע רק עלה בארצות רבות. מבחינה זו ניתן לומר שאותן תכונות טיפוסיות של בני נוער מאבדות את מטרתן המקורית והן פעמים רבות בעולם המודרני מובילות לסיכונים חדשים.

העולם המודרני שבו אנחנו חיים היום – שכולל רשתות חברתיות שמציפות את המוח בדופמין מהיר, כלי רכב מהירים, אלכוהול זמין וסמים, מסגרות לימוד ארוכות והתמודדות עם לחצים חברתיים מרובים ועוד – הופיע בעידן האחרון (במונחים אבולוציוניים).

הביולוגיה של המתבגר עדיין תקועה בעידן הקדום - המוח שלו פועל באותם דפוסים נוירולוגיים של חיפוש ריגושים, מרדף אחרי קבלה חברתית ולקיחת סיכונים, אבל ההתמודדויות שמקיפות אותו היום (כמו רשתות חברתיות ש"מפוצצות" את מרכזי התגמול במוח או מקומות בילוי מסוכנים) הפכו את הסביבה להרבה יותר מסוכנת ופחות מותאמת למי שהם.

ובכל זאת, מהסתכלות על קורותינו, לתכונות הטיפוסיות והמרגיזות הללו - לקיחת סיכונים, מרדף אחרי ריגושים, צורך עצום בשייכות חברתית, וחוסר פחד לשנות את הקיים - היה לעתים ערך, שבא לידי ביטוי בדרכים אחרות.

הכוח לשנות: התסכול והאומץ של גיל ההתבגרות

בכל רגע נתון, 2 מתוך 5 בני אדם על פני כדור הארץ הוא מתבגר.

זה גל הנוער בגדול ביותר בהיסטוריה.

אקטיביזם של בני נוער לא תמיד זוכה לכבוד מצד מבוגרים, אבל בני הנוער עמדו במרכז הבמה בכמה מהמעשים האמיצים ביותר בהיסטוריה מדרום ארה"ב, לחומה שחילקה בעבר את ברלין, ועד ללב בייג'ין.

ואולי בזכות כך שהם פחות מפחדים לקחת סיכונים, הם גם הרבה יותר פתוחים לשינוי.

ב-2012, בית המשפט העליון בארה"ב אמר את אותו הדבר.

7 שנים לאחר שאסר להטיל עונש מוות על קטינים, בית המשפט פסק שעונש מינימום של מאסר עולם ללא אפשרות חנינה לבני נוער - סותר את חוקת ארה"ב, והוסיף שעונשים כאלה צריכים להיות נדירים, בעקבות יכולתם המופחתת של ילדים לקחת אחריות, ויכולתם המוגברת להשתנות.

למוח שלנו יש 2 אפשרויות: או להשתמש בקשרים העצביים שנבנים במוח, או שלא יהיה בהם שימוש ואז הם יהרסו ויעלמו.

מוחם של בני נוער מלא בקשרים עצביים פוטנציאליים, ואותם הקשרים שלא נבחרו - הם אלו שמנופים ונהרסים בהדרגה. אך איבוד נוירונים לא אומר שנעשים פחות חכמים.

ניתן לחשוב על מוחו של מתבגר ככזה שבעצם מתמקצע במהלך הזמן.

ההתמקדות בחברת בני אותו הגיל, לקיחת הסיכונים והרדיפה אחר ריגושים מעודדות בני נוער לצאת לצבור חוויות, ובין אם החוויות גדולות או קטנות - הן מחזקות ושומרות על החיבורים שנוצרו במוח.

תפקיד ההורים: להיות קליפת המוח הקדם-מצחית של המתבגר

ובאותה העת, התפקיד המכריע של המבוגרים הוא להיות קליפת המוח הקדם-מצחית של בני הנוער בזמן ששלהם עדיין מתפתחת, בהזדמנות החד-פעמית הזאת שלהם להבין אילו חיבורי נוירונים הם רוצים לטפח, ועל מה לא אכפת להם לוותר, וכך לעצב את האדם שהם יגדלו להיות בסופו של דבר.

מבחינה זאת, בשלב הזה בחיים, לאופן שבו המתבגר משתמש בנוירונים שלו יש השפעה מתמשכת על איך שהוא יתפקד עד סוף חייו, ומכאן תפקידנו הקריטי לכוון ולהשפיע עליהם.

להיות הורים למתבגר זה לפעמים כמו לנהוג בלי וו'ייז בדרך לא מוכרת.

אם אתם מרגישים שהסערה בבית גדולה עליכם, ושאתם רוצים ללמוד איך להיות "קליפת המוח הקדם-מצחית" עבור הילד שלכם – אני כאן.

מוזמנים לפנות אליי ונעבור את הדרך הזו יחד.

ליאת עברון - מטפלת באומנות בילדים, נוער ומבוגרים ומדריכת הורים.

טל': 050-8509293.

התקשרו אלי

כתבו לי הודעת וואטסאפ ואחזור אליכם בהקדם