דימנציה דיגיטלית: מה שקורה למוח של ילדנו מול המסכים ואיך להחזיר את השליטה להורות בעידן הדיגיטלי
- 5 ביולי
- זמן קריאה 7 דקות
במהדורת החדשות ביום שלישי (30.6.26) שוב עלה נושא המסכים והסכנות שלו.
הכתבה הביאה מחקרים אחרונים בתחום, מהם עלו נתונים מדאיגים ואפילו מזעזעים: סריקות MRI של מוחם של ילדים בגילאי 3-5 שבילו שעתיים ומעלה ביום במסך אינטראקטיבי גרם לאובדן של חומר לבן במוח. החומר הלבן במוח קריטי והוא מאפשר את הסנכרון בין המחשבה, התנועה, השפה והרגש של הפעוט.
מה קורה למוח של הילדים שלנו מול המסכים?
ואכן, ד"ר גבריאלה בינדר, רופאת ילדים ופסיכיאטרית, מעידה על כך שבארץ ילדים החשופים למסכים סובלים מבעיות התפתחותיות בעיקר מבחינה שפתית ותקשורתית, מה שמביא רבים מאוד מהילדים הללו בעקבות זאת למכון להתפתחות הילד.
ובנוסף לכך, נתון מבהיל עוד יותר נוגע לבני הנוער. ד"ר מארק וויליאמס האוסטרלי שבדק מאגר עצום של סריקות MRI של בני נוער מכמה מדינות מצא דימיון והקבלה בין סריקות מוחם של בני הנוער לכאלה שאנשים מבוגרים הסובלים משלבים מוקדמים של דמנציה ואלצהיימר, אותו ניתן ליייחס באופן בלעדי לשימוש במסכים.
האם אנחנו ההורים אשמים?
כולנו כהורים מודעים לסכנות הקשות, חלק מההורים מוצאים אפילו את עצמם בחוסר שליטה מול הפיתוי של המסך.
עם זאת, רוב ההורים שאני פוגשת בקליניקה מוצאים את עצמם חסרי אונים ובמאבקי כוחות בלתי נגמרים סביב המסכים (כשכל מטרתן של הרשתות והאפליקציות היא מלכתחילה להשאיר את כולנו בתוכן למשל כמה שיותר זמן). כשהמסך הפך למנצח הבלתי מעורער בתחרות מול ההורה והקשר עימו, אך לא במקרה.
אם נסתכל על הדור של ההורים שלנו, אחד המאפיינים הבולטים הוא מידת העומס שעלתה ללא היכר עם השנים.
בזמן שרבים ממשקי הבית בעבר התבססו על משכורתו של הגבר בלבד – כיום הפריבילגיה הזו אינה מתאפשרת לרובנו, ושני ההורים עובדים בעבודות אינטנסיביות במהלך שעות ארוכות ביום, כשלאחריהן בקושי למטלות הבית נשאר מקום או זמן.
בבתים רבים חלק ממטלות הבית כמו סידור וניקיון הם מעבירים בלית ברירה לידי גורם חיצוני (מעבר לניקיון הבית שהיה נהוג גם בעבר, כיום מסתייעים לעתים בבישולים מבחוץ, גיהוץ, ואפילו דוגוו'קרים) כדי לפנות להם קצת זמן, והם עדיין נשארים בתץחושת עומס גבוהה.
ובתוך כל זה, כששעות אחה"צ המעטות מלאות בהסעות לחוגים של יותר מילד אחד – לא נותר זמן או "אוויר" לביחד כזה שאפשר להפיק ממנו הנאה או נחת.
בנסיבות כאלה, ההורים - חסרי סבלנות, "קצרים", טרודים בדבר הבא שעליהם לסמן עליו "V" כדי להתקדם לעבר שעת השינה של הילדים, שתאפשר להם סופסוף לנשום.
ובמציאות כזאת - אין כל כך סיכוי להורה לעמוד בתחרות מול המסך.
למה ההורים של היום עמוסים יותר מאי פעם?
העומס של הורים בדור הזה הוא תוצאה של שינויים מבניים, תרבותיים וטכנולוגיים דרמטיים שהתרחשו בעשורים האחרונים. ישנם מס' גורמים מרכזיים שהופכים את ההורות של היום למשימה תובענית כל כך בהשוואה לעבר:
שחיקת "הכפר" והמעבר לאינדיבידואליזם:
בעבר גידול הילדים התרחש בתוך קהילה – משפחה מורחבת, שכנים, ומערכות תמיכה טבעיות שהיו חלק מהיומיום. כיום, החברה המערבית עברה למודל של המשפחה הגרעינית המבודדת.
המשמעות - נטל גידול הילדים והאחריות הרגשית כמעט כולה מונחים על כתפי ההורים בלבד. אין "רשת ביטחון" קרובה, וההורה מרגיש שכל כישלון או קושי הוא באחריותו האישית בלבד. הבדידות הזו מייצרת עומס רגשי עצום.
טשטוש הגבולות (זמינות 24/7)
הטכנולוגיה מחקה את הקו המפריד בין הבית לבין העבודה. בעבר, כשהורה חזר מהעבודה, הוא היה נוכח בבית. היום, גם כשהגוף בבית, הראש והקשב נמצאים בתוך המייל, הוואטסאפ של העבודה או העדכונים בחדשות או התרעות הסמארטפון שרוב ההורים אל טורחים להשתיק.
המשמעות - אין באמת "זמן מנוחה". המוח שלנו נמצא במצב של דריכות תמידית (Fight or Flight) , מה שמוביל לשחיקה קוגניטיבית. כשאנחנו בבית עם הילדים, אנחנו לעיתים קרובות "עייפים מהחיים" עוד לפני שהתחלנו לשחק איתם.
הציפייה ל"הורות מושלמת" (הורות אינטנסיבית)
התרבות המודרנית, ובראשה הרשתות החברתיות, יצרה סטנדרט בלתי אפשרי של "הורות אינטנסיבית". אנחנו מוצפים במידע על איך צריך לגדל, מה הילד צריך לאכול, אילו חוגים הוא חייב לעשות ואיך לשמור על האינטליגנציה הרגשית שלו.
המשמעות - הורה הופך ל"מנהל פרויקט". אנחנו לא רק מגדלים ילדים, אנחנו מנהלים קריירה של התפתחות אישית עבורם. זה דורש משאבים נפשיים אדירים ומייצר חרדה מתמדת: "האם אני עושה מספיק? האם אני פוגע בהם?"
יוקר המחיה והלחץ הכלכלי
אי אפשר להתעלם מהגורם הכלכלי. בישראל בפרט, מרוץ החיים הכלכלי הפך להיות תובעני יותר. כדי לשמור על רמת חיים בסיסית, שני ההורים עובדים שעות ארוכות, ולעיתים קרובות במירוץ להישגיות.
המשמעות - הלחץ הכלכלי מתרגם ללחץ נפשי. הורה שחוזר הביתה טרוד במחשבות על המינוס או על הקריירה, מביא איתו למרחב הביתי סף סבלנות נמוך יותר. הילד, ברגישותו הגבוהה, קולט את חוסר הפניות הזו ומחפש משהו שיאפשר לו "לברוח" מהמתח באוויר.
הפיכת הילדות ל"פרויקט" במקום ל"תהליך"
בעבר, הילדות הייתה חופשית יותר (משחקי רחוב, פחות תכנון זמן). היום, הלו"ז של הילדים גדוש בחוגים והסעות, מה שהופך את ההורה לנהג ולמנהל לוגיסטי.
המשמעות - המרחב הביתי המשותף הפך ממרחב של "ביחד פשוט" למרחב של ניהול משימות: "הכנת שיעורים?", "סידרת את התיק?", "אכלת?". הקשר בין הורה לילד הופך להיות פונקציונלי ומשימתי, במקום להיות קשר של "הוויה" (being).
בשורה התחתונה, הדור הנוכחי של ההורים אינו "פחות אוהב" או "פחות טוב" מהדורות הקודמים. להפך, הורים היום מודעים הרבה יותר לצרכים הרגשיים של הילד. הבעיה היא שהציפייה למימוש המודעות הזו פוגשת מציאות חיים ששואבת את כל המשאבים של ההורה. הורים מנסים להיות קשובים ונוכחים אך נקרעים בתוך מערכת שדוחפת אותם להיות מוסחים, עייפים ולחוצים – מה שפעמים רבות הופך את המסך לבייביסיטר כשמדובר בפעוטות כשההורה רוצה קצת "אוויר". וכשמדובר בילדים צעירים ומתבגרים – המסך הופך כבר למשהו שהם סיגלו, למדו למלא אתו את הזמן כשההורים עייפים מלהילחם או לנסות לזכות במקומם תחתיו.
אז מה עושים?
איך נעצב הורות בעידן דיגיטלי, כך שלא נהיה בתחרות עם המסכים?
נראה שהורים מנסים ליצור את הגבולות וההגבלות כשנק' ההתבוננות שלהם במקום הלא נכון - בתפקוד של הילדים, במקום מהמקום של הקשר איתם. והרי אם נרצה לא להיות "בתחרות" מול המסכים, משהו בקשר שלנו איתם צריך להשתנות ברמה העמוקה יותר על מנת שיקשיבו לנו וישתפו פעולה עם ההגבלות שלנו (שבאות כמובן ממקום של דאגה לשלומם ושיקול דעת מצדנו). אז מה באמת אנחנו יכולים לעשות בקשר שלנו איתם כדי שנוכל ליצור את הגבולות האלה מול המסכים? איך עוצרים את הסחרחרה הזו ולעים ההתמכרות הזאת למסכים כך שלא כל מעבר מהם החוצה יגרור קונפליקט וצעקות?
עצירה ובחינה מחדש של סדרי העדיפויות
חשוב לי לומר שלפני הכל, זה נוגע ל-לעצור ובאמת להקדיש לכך זמן למחשבה וחיפוש פתרונות. כמובן, שיצירת שינוי תהיה רלוונטית רק להורים שבאמת רואים בכך סכנה אמיתית ושמים את פיצוח השאלה הזו ופיתרון הנושא הזה בסדר העדיפויות שלהם.
יצירת רצף של הצלחה ופתרונות עקביים
אחרי שהחלטנו שזה באמת חשוב לנו וקריטי ודורש שינוי - מהניסיון שלי, זה כשלעצמו מוביל למציאת הפתרונות (לפחות בשלב כלשהו על רצף הזמן).
קביעת גבולות זמינות: לא מביאים את העבודה הביתה
דואגים לייצר גבולות אצלינו, ההורים, בזמן הקצר של אחה"צ שנותר לנו איתם – לא מביאים את העבודה הביתה ואם בכל זאת יש הכרח – מגדירים גם אותה באופן ברור בתוך טווח הזמן אחה"צ באופן כזה שהילדים שלנו ידעו מתי אנחנו זמינים. כך גם הם לא ירגישו שאין להם אותנו יום אחר יום.
יצירת זמן "נטו" לפעילות או משחק משותף שיבנה קשר איכותי
דואגים לשים בתוך הלו"ז זמן משותף בו עושים משהו ביחד – משחק קופסה, צפייה בסרט, טיול בפארק וכד' – כל דבר שהגדרנו מראש זמן עבורו באופן שמאפשר לנו באמת להתרווח בתוך פרק הזמן הזה עד ליציאה הביתה, שאת שעתה הגדרנו מראש. עם זאת, חשוב לא כל יום ליצור "הפקה" או בילוי. מספיק שרק יתלוו אלינו לסידורים או קניות. גם זה זמן איכות משמעותי כל עוד אנחנו עושים אותו בנחת איתם.
בחינה מחדש של הלו"ז: להוריד עומס כדי להפחית חיכוכים
בוחנים את הלו"ז ש"סידרנו לנו" לאחה"צ כשלקחנו על עצמנו את כל ההקפצות לחוגים – האם זה במסגרת היכולות שלי באמת? האם קצת הגזמתי ונכון יותר להוריד איזה חוג במקום להציף את עצמנו במשימות שלא נותנות לנו מנוח ואח"כ יוצאות לנו בצעקה או הרמת קול או בתקשורת שלא היינו רוצים בינינו לילדינו בהזדמנות הראשונה המאתגרת איתם.
מתוך חשיבה מחדש ולקראת השנה החדשה בוחנים מה המינון שמתאים לנו – אם חוגים ואם בכלל, ובאופן כללי קשובים לעצמנו ולגבולות היכולת שלנו ולצרכים שלנו ולא רק שלהם כדי שאח"כ לא יצא עליהם.
יצירת מרחב משפחתי רגוע, נינוח ואמפתי
הסעיפים הקודמים (3,4,5) נוגעים ליצירת מרחב משפחתי נעים שמאפשר ליצור קשרים קרובים מתוך קצב נינוח יותר, סבלנות, אמפטיה וללא צעקות – מרחב שיהיה בו יותר סיכוי לשיתוף פעולה מצד הילד כתשתית עליה נבסס את היחסים שלנו איתם. מרחב כזה הוא מרחב שבו נוכל ליצור קשר טוב וקרוב בינינו לבין הילד וכך הוא לעולם יעדיף אותנו על המסכים אם נציע וניצור אותו.
כל הילדים מחפשים את הנוכחות והחיבור איתנו ובאמת זקוקים לנו. וגם מתבגרים.
נטילת האחריות: ניהול חכם של גבולות המסך
אם במקרים כאלה הם עדיין מתקשים לשת"פ עם הגבולות הברורים ששמנו (בצורה מכבדת וללא ענישה) - זמן מסך סה"כ ביום או כל סיום ומעבר להתארגנות הופכת למאבק, יש לנו החופש הבסיסי להחליט אם מלכתחילה לאפשר את זה באופן כללי ביום למחרת, אם בכל פעם זה הופך לאישיו.
אם זו הברירה היחידה שנשארת לנו, ניקח את ההגה לידיים ולא נאפשר את זה ביום למחרת, אך חשוב במקרה כזה לא לשלוף מהמותן את הדברים כעונש עם חפירה של הטפות, האשמות וביקורת אלא נשתמש בכלל הזה שבצידו הפסד, ככלי שנסביר אותו בזמן רגוע כשאנו אומרים שהכוונה היא לייצר מרחב נעים בבית במקום כזה של מאבק בכל פעם מחדש, ונעשה את הדברים באופן מכבד.
כל עוד נגיד להם את הדברים מראש בזמן רגוע ובאופן מכבד, נאכוף את זה בכל פעם שהדברים יגררו לקונפליקט ולמקום לא נעים (בלי להגיב בעת הקונפליקט על חם כשאנו מרימים את הקול, צועקים, מטיפים, מבקרים וכוד') - סביר להניח שהילד ילמד שעליו לכבד את הכלל ובמידה שיחליט לא לכבד את הכלל, הוא ידע לקבל את ההפסד יום למחרת בכבוד. ושוב, חשוב שהדברים ייעשו בצורה מכבדת מצדנו ולא כוחנית או תוקפנית בשום צורה.
המסכים הפכו לבלתי נפרדים מחיינו ולא נראה שהם הולכים להימחק מהעולם בזמן הקרוב, וזה ברור לכולנו.
זו הסיבה שנושא המסכים הוא גם בלתי נפרד מכל תהליך הדרכת הורים בקליניקה.
אז אם אתם מתקשים ולא יודעים כיצד לעשות את זה - אני כאן עבורכם.
ליאת עברון - מטפלת באומנות (M.A) בילדים, נוער ומבוגרים ומדריכת הורים.
תגובות