הורות בצל מלחמה ואלימות גוברת של נוער ברחובות

הוא משתק, במיוחד עכשיו. אבל בתוך המציאות הזאת, יש לנו דרכים לצייד אותם בכלים שישמרו עליהם ושיחזירו לנו תחושת שליטה.

איך משחררים את הילד מהבית כשהרחוב מרגיש אלים כל כך?

בימים האחרונים, החדשות על האלימות בקרב בני נוער מעוררות אצל רבים מאיתנו פחד עמוק. הפעם זה לא רק "איך הילד שלי מתנהג", אלא הפחד המשתק: מה יקרה אם הילד שלי יהיה זה שייתקל באלימות? מה אם הוא יהיה במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון?

החרדה הזו מובנת. בתקופה של מלחמה ומתח ביטחוני, התחושה שה"בחוץ" מסוכן רק מתעצמת. כהורים, אנחנו לא יכולים לשלוט במה שקורה ברחוב, אבל אנחנו יכולים לצייד את הילדים שלנו בכלים רגשיים שיהוו "אפוד מגן" שעשוי להציל את חייהם או להוריד את הסיכון לכך שיקלעו לסיטואציה קיצונית.

כדי שהילד שלנו יחזור הביתה בשלום, הוא צריך יותר מאשר "להיזהר". הוא צריך כלים של ויסות, ביטחון עצמי ויכולת קריאת מציאות:

בניית "אפוד מגן" רגשי: כלים לקריאת מציאות

• זיהוי "קודים" של סכנה: היכולת לזהות מתי סיטואציה חברתית מתחילה להסלים ולדעת להתרחק בזמן – מבלי להרגיש "פראייר".

  
  

• ביטחון פנימי: עלינו ללמד אותם שאיפוק הוא עוצמה ושמירה על החיים היא הערך העליון. ילד שמרגיש בטוח בעצמו פחות ירגיש צורך "להוכיח" את הכבוד שלו מול טיפוסים אלימים. הוא יודע שהערך שלו לא תלוי בניצחון בוויכוח רחוב.

  
  

• תכנון ותסריטי פעולה: לדבר על כך כשמעלים תסריטים אפשריים, ומלמדים את הילד מה אומרים, איך מתרחקים ומתי כדאי לשתוק במיוחד כשלא מכירים את מי שעומד ממול.

• תקשורת פתוחה איתנו: שהילד ידע שהוא יכול לספר לנו על הכל – על פחד, על איום או על חבורה שמלחיצה אותו – בלי שנפעל בבהלה, אלא מתוך שיקול דעת.

  
  

לא עומדים מנגד: צעדים מעשיים לשמירה על המתבגרים שלנו בלילות

האלימות ברחובות והמתח הביטחוני מחייבים אותנו, ההורים, לעבור ממצב של דאגה פסיבית למעורבות פעילה.

אנחנו לא יכולים לשנות את הרחוב, אבל אנחנו יכולים לבנות סביב הילדים שלנו "רשת ביטחון". הנה מה שאתם יכולים לעשות כבר מהערב:

• סוללת הורים: צרו קשר עם ההורים של החברים. גבשו עמדה אחידה לגבי שעות חזרה ומקומות בילוי.

  כשכל ההורים אומרים "לא", לילד אין לאן לברוח וקל לו יותר לקבל את הגבול.

  הקשר עם ההורים האחרים נותן לכולם תחושת ביטחון הדדית ויכול לאפשר תמיכה וגיבוי אמיתיים בעת הצורך מול הילדים, ככוח מניע ובעל השפעה. היעזרו זה בזה.

  
  

• מפגשי חירום ושיח פתוח: כנסו מפגש חירום בו תבקשו את נוכחות החברים הקרובים של הילד שלכם ושל הוריהם. כשקורה משהו חמור שיש לתת עליו את הדעת ואנו רוצים שהילדים יבינו את צו השעה - יוזמה כזאת תוך הקדשת זמן מיוחד מעבירים את המסר באופן ברור וחזק יותר, וגם את הצורך בהתגייסותם למשהו שהוא רציני ובעל חשיבות. במפגש נהלו שיחה פתוחה עם הילדים, בה כל ההורים אומרים את שלהם ולאחר מכן הילדים מתייחסים. דברו על הסכנות בחוץ, על הלחץ החברתי, על כך שאיפוק והתרחקות מסכנה הם סימן לבגרות, לא לחולשה וסכמו כללי התנהגות מוסכמים (ראו הצעות בהמשך).

  
  

החוץ מחלחל פנימה: להבין ולהסביר את הנפיצות של התקופה

• פרשנות למצב בחוץ והשפעתו על המצב הפנימי של כולנו: חשוב לדבר עם הילדים על כך שהמלחמה עם איראן בה שהינו בבתים במשך חודש וחצי, והטלטלות של 3 השנים האחרונות לא פסחו על אף אחד. כשחוסר הוודאות והלחצים שונים (כלכלי, נפשי) עולים - "סף הפיצוץ" של כולם יורד. מי שהיה חרד – חרד יותר עכשיו, ומי שהיה אלים או התקשה בוויסות – נמצא עכשיו הרבה יותר "על הקצה".

  הסבירו להם שהזהירות נדרשת לא כי הם "לא בסדר", אלא כי המציאות בחוץ כרגע פחות צפויה ויותר טעונה. מול אדם שנמצא על הקצה, אי אפשר ומיותר להתווכח.

  
  

• הבית כמרחב המועדף: דווקא בגלל המתח ברחובות, הנחו את הילדים לתת עדיפות למפגשים בבתים של חברים לפחות לתקופה הקרובה עד שכולנו נבין שהשגרה אולי קצת יותר כאן ונשארת (לפחות לגבי הפסקת האש מול איראן). זה לא אומר שצריך להסתגר, אבל בתקופה הקרובה, הבית הוא המקום שמאפשר את החופש וההנאה הכי גדולים במינימום חיכוך עם סביבה נפיצה. זה הזמן להפוך את הבית שלכם (או של החברים) למקום המפגש המועדף.

  
  

• נוהל "מעבר לבית": אם הילדים כבר כן יוצאים, הגדירו שעה שבה הבילוי ברחוב מסתיים. רוצים להמשיך? עוברים לבית של אחד החברים ומעדכנים. הרחוב בשעות הקטנות של הלילה הוא מקום עם פחות פיקוח ויותר חיכוך.

  
  

שרטוט גבולות ששומרים על השקט הנפשי שלנו ועדיין על החופש שלהם:

• רשימת קשר "גיבוי": בקשו מהילדים את הטלפונים של חבריהם, הסבירו שכך גם הוסכם ביניכם להורים האחרים, ודאו שיש לכם את מספרי הטלפון של כל החברים בחבורה. אם הילד שלכם לא עונה (מתוך רצון לעצמאות או סתם כי הטלפון על שקט), תמיד יהיה ילד אחר שיענה ויוריד את מפלס החרדה.

  
  

• אחריות וזמינות: זמינות היא המפתח לחופש. מתבגרים מרגישים לעיתים שטלפון מההורים הוא "חפירה" או פגיעה בעצמאות שלהם. חשוב להבהיר להם: זמינות בטלפון היא לא פלישה לפרטיות, היא התנאי ליציאה מהבית. הסבירו להם – "אם אתם לא עונים או לא חוזרים להודעה, אתם משאירים אותנו בחוסר אונים.

  בלית ברירה, במצבים כאלו, אנחנו ניאלץ ליצור קשר עם החברים או עם המקום שבו אתם נמצאים. אם עבורכם זה נתפס כמבוכה מול החברים - פשוט ענו, או שילחו הודעה קצרה שהכל בסדר או אפילו אימוג'י קטן שיסמן לנו שהכל תקין. האחריות על מניעת ה"פדיחה" היא בידיים שלכם.

  
  

• היו זמינים לאיסוף: הילד צריך לדעת שבכל רגע, מכל מקום ובכל סיטואציה – הוא יכול להתקשר אליכם ואתם תבואו לאסוף אותו, בלי שאלות ובלי הטפות מוסר באותו הרגע.

  אם בקשר שלכם הוא רגיל להטפות וביקורת, במקום להתעניינות ומתן כיוון באופן מכבד גם כשהוא מאכזב או טועה בעיניכם – אל תצפו שהוא ירגיש נוח להזעיק אתכם בזמן אמת.

  
  

ביטחון הוא לא מותרות – הוא כלל ברזל

הכללים האלו הם לא הגבלת החופש של הילד, הם הדרך שבה אנחנו מבטיחים שהוא יוכל להמשיך לצאת ולבלות – ולחזור הביתה בשלום.

בדיוק כפי שהוטמע אצלם הכלל ש"אם שותים לא נוהגים", או כפי שברור לכל מי שעולה על קיר טיפוס שהוא לא עושה זאת בלי מאבטח – כך עליהם להתייחס ברצינות המתבקשת ולאמץ כללים חדשים של ביטחון אישי בחוץ:

• הכוח שבחבורה: לקבוע חוק בל יעבור – לא חוזרים ברגל לבד בלילה, גם אם זה מרחק שנראה להם קצר. תמיד בקבוצה. נוכחות של כמה נערים יחד היא ההרתעה הטובה ביותר מול תוקפים פוטנציאליים. זו לא פחדנות – זו בטיחות חכמה.

  
  

• הקשבה ל"תחושת הבטן": למדו את הילדים לסמוך על "תחושת הבטן" שלהם. תנו להם לגיטימציה להקשיב לרחשי הלב והבטן וגם לתת לכך ביטוי בין חבריהם בקול.

  אמרו להם במפורש, שאם קבוצה מסוימת או אדם מסוים נראים לו "לא טוב", אם הרחוב נראה מאיים – לא צריך לחכות שמשהו יקרה. עוברים לצד השני של הכביש, נכנסים לחנות קרובה או נכנסים למקום הומה אדם ומתקשרים להורה ברגע שיוצאים מסכנה. הדגישו שעדיף "להגזים" בזהירות מאשר להתעלם מהסימנים.

  
  

• מודעות לסביבה: הנחו את הילדים – "כשאתם הולכים ברחוב, במיוחד בלילה, הטלפון בכיס והאוזניות בתיק. עיניים למציאות, לא למסך". ילד מוסח, שהולך עם ראש מוטה למסך או עם מוזיקה חזקה באוזניים הוא מטרה קלה יותר, כי הוא לא שומע ולא רואה מה קורה סביבו. מודעות ועירנות היא הכלי הראשון למניעה.

  
  

• אחריות קבוצתית: אם אדם זר או חבר נקלע לסיטואציה שנראית מאיימת או מדאיגה – לא מצלמים, אלא פועלים. אם זה חבר - מושכים אותו משם, קוראים למבוגר לעזרה, או למשטרה, ויוצרים קשר עם הורה מיד כשמתאפשר לאחר התרחקות ממוקד הסכנה.

  
  

ומילה אישית לסיום:

השיחות האלו עם המתבגרים שלנו אינן פשוטות. הן דורשות מאיתנו להיות בו-זמנית גם המבוגר האחראי שמציב גבולות לא מתפשרים, וגם המרחב הבטוח שאליו הם יכולים להביא את הפחדים והבושה שלהם.

בתקופה כל כך מטלטלת, טבעי שגם לנו כהורים לא תמיד יהיו את כל התשובות, או שהמתח בבית יעלה על גדותיו.

אם אתם מרגישים שחומות ההגנה של הילד שלכם הופכות לקושי בוויסות, או שהחרדה מהמציאות בחוץ מנהלת אתכם – אתם לא חייבים לעבור את זה לבד.

אני מזמינה אתכם ליצור איתי קשר לתיאום פגישת ייעוץ או הדרכה.

יחד נוכל לבנות את ה"עוגן" המשפחתי שלכם, לחזק את החוסן של הילדים ולתת להם (ולכם) את הכלים לחזור לשגרה בטוחה ושקטה יותר.

להתייעצות, לבירור או תיאום פגישה: 050-8509293

דברו איתי

שלכם,

ליאת עברון – טיפול באומנות לילדים נוער ומבוגרים | הדרכת הורים בשרון