הילד מתיישב תחת השולחן בכיתה? - על ויסות רגשי, מרחב מוגן ומה שביניהם
הישיבה בסוכה, האוהל בסלון והילד שמתחת לשולחן – מה הקשר?
אני זוכרת היטב את חג סוכות שבו אני וכל ילדי השכונה ציפינו בהתרגשות לישון ביחד בסוכה במהלך הלילה.
היה בזה משהו מאתגר, אך בעיקר מרגש ומרתק. ארוחות הצהריים והערב עברו לשם, והמשחקים קיבלו מימד חדש בתוך המרחב התחום הזה.
כשתינוק נולד, אינסטינקטיבית אנחנו נוטים לצמצם עבורו את המרחב: מניחים אותו בעריסה קטנה, מוסיפים מגן מיטה, ולעיתים עוטפים או יוצרים תיחום סביב גופו הקטן עם עזרים נוספים (בובה, שמיכה) כדי לתת לו תחושת ביטחון והגנה.
הצמצום הזה אינו מקרי – הוא נוגע בצורך ביולוגי-התפתחותי בסיסי: החלל הקטן נותן תחושת ביטחון והחזקה, במיוחד לאחר שהיה ברחם ויצא לאוויר העולם הפתוח והרחב.
לפי תיאוריית ההתקשרות (של ג'ון בולבי ודונלד ויניקוט), חלל קטן ומכיל מעניק לילד תחושת ביטחון פיזי ורגשי, או בלשון מקצועית: "החזקה" (Containment), ובכלל זה מאפשר ויסות רגשי.
למה ילדים כל כך אוהבים להיכנס לאוהלים וקופסאות קרטון?
בגיל הרך, הילדים שלנו מחפשים באופן טבעי להיכנס לאוהלים, לבנות מחבואים או להיכנס לקופסאות גדולות. בילדותי, במפגשים משפחתיים עם בני הדודים, הרבינו לבנות "אוהלים" מאטבים, מכיסאות ושמיכות פלאנל בבית סבתי, והיינו שוהים בתוכם שעות ארוכות.
כגננת, קרטון מקרר גדול שפונה כפסולת ברחובות היה "מציאה" אמיתית, והוכנס למכוניתי במאמצים, מתוך הידיעה ש הילדים יהיו נלהבים לקראתו ואכן הם העדיפו אותו על כל מתקן אחר בחצר.
המרחב הקטן הזה אינו רק מלהיב ומשחק דמיוני משגע – הוא קודם כל מרגיע. הוא יוצר מעטפת שמגינה מפני גירויים חיצוניים ומאפשרת לילד לחוש מוגנים ובשליטה מלאה.
כשהסערה מגיעה לכיתה או הביתה: התחבאות מתחת לשולחן ככלי של ויסות רגשי
בכתה א', לא מעט מורים מספרים לי על תופעה מוכרת: ילדים שבזמן סערה רגשית, תסכול עמוק או עומס חושים, בוחרים להתיישב מתחת לשולחן בכיתה.
התנהגות זו עשויה להתרחש גם אצל ילדים על הרצף האוטיסטי או ילדים המתמודדים עם חרדה ועומס חושי, הנוטים לחפש באופן אינסטינקטיבי מקומות סגורים כשלעתים היא תתבטא בהסתתרות מתחת לשולחן או מאחורי ספה בבית כדהם מוצפים רגשית.
התנהגות כזו עשויה להיראות בגיל כזה אולי חריגה, אך מבחינה התפתחותית וחושית מדובר בניסיון אינסטינקטיבי של הילד להפחית עומס גירויים. הילד מקטין את עולם הראייה שלו, מסתגר לרגע מההמולה הבית-ספרית, ומנסה לחזור לשקט פנימי ולהשיג ויסות רגשי.
כאן נכנס תפקידנו כהורים: איך נגיב כשזה קורה בבית?
כשהילד שלנו חווה הצפה רגשית או מתכנס בתוך מרחב קטן ומסתגר, התגובה שלנו כמבוגרים משמעותית מאין כמותה. אז מה עושים?
נרגע קודם כל בעצמנו: נגיב מתוך ויסות ורוגע פנימי, ונזכור שההסתגרות שלו אינה פגיעה אישית בנו, אלא סימן לכך שהוא זקוק לעוגן.
ניתן מילים ונשקף באמפתיה: ניגש בעדינות ונאמר למשל: "ראיתי שהיה לך קשה עכשיו. הלכת לכאן כי היית צריך מקום שקט כדי להירגע?... אני כאן איתך".
נחשוב יחד בזמן רגוע: רק לאחר שהסערה חולפת ושנינו רגועים - נשוחח איתו, נחשוב יחד על דרכי הרגעה נוספות ונבדוק מה הוא מעדיף לפעמים הבאות – האם זה חיבוק, כוס מים, ישיבה שקטה שלנו לצידו, פריקת אנרגיה כמו הטחת כריות על המיטה, או תרגילי נשימה.
וויסות רגשי אמיתי אינו דבר שנולדים איתו – הוא נבנה תמיד מתוך הליווי והתווך שלנו. כשאנחנו המבוגר המווסת והיציב לצידם, וצועדים איתם יד ביד דרך קשיי היום-יום, הם לומדים פעם אחר פעם כיצד לווסת את עצמם מבפנים. כך, לאט ובטוח, הילד ידע בעתיד לפנות אל מנגנוני ההרגעה הפנימיים שלו ולהגיב באופן יעיל גם כשאנחנו לא נמצאים שם לידו. והיכולת הזאת להגיב באופן מווסת היא יכולת רגשית-חברתית מכרעת בחשיבותה היום ולהמשך חייו.
הבנת הצרכים החושיים והרגשיים של הילד היא צעד ראשון בדרך לרוגע משפחתי.
אם תרצו ללמוד איך לתווך לו את המרחב באופן שמותאם עבורו ולחזק את היכולת שלו לווסת את עצמו - אני כאן בקליניקה, בשבילכם.
ליאת עברון - מטפלת באומנות (M.A) בילדים, נוער ומבוגרים ומדריכת הורים, ניסיון של 22 שנים.
טל': 050-8509293.
תגובות