סוד הקסם של ה-BEING: על טיפול באומנות, טיפול במשחק והורות נוכחת
- 18 ביוני
- זמן קריאה 3 דקות
בכל מפגש טיפולי, ובכל רגע משמעותי בין הורה לילד, מסתתרת מתנה סמויה מהעין.
דונלד ויניקוט (DONALD WOODS WINNICOTT ,1896-1971), מהפסיכואנליטיקאים הבולטים במאה ה-20, הקדיש את חייו להבנת המתנה הזו.
הוא חקר את יחסי ההורה-ילד המוקדמים, התפתחות האישיות הבריאה והפתולוגית, ובעיקר – את חשיבותו של המרחב שבין האם לתינוק בדומה למרחב הטיפולי שנרקם בין המטפל למטופל.
בין עשייה להוויה: האם אנחנו פועלים או קיימים?
ויניקוט הבחין בין שני מצבי קיום בסיסיים של האדם:
מרחב ההוויה (Being): זהו המקום שבו אנו מרגישים ליד האחר ביטחון קיומי עמוק, בו העצמי האמיתי שלנו יכול לבוא לידי ביטוי, עם היכולת להירגע וליהנות, בלי הצורך לרצות את האחר או לפעול מתוך כוח חיצוני כלשהו או להגיב לדרישות העולם. במצב זה, הילד (או המטופל) לא צריך "לעשות" דבר כדי להוכיח את ערכו.
כאן צומח העצמי האמיתי (True Self) – אותו גרעין פנימי ספונטני ואותנטי.
מרחב העשייה (Doing): מזוהה עם הדחף לפעול, לעשות, לנוע ולהשיג תוצאותמתוך צורך ברווח ופורקן מיידיים. בעוד שעשייה היא חלק חיוני מהחיים - כשהיא הופכת למצב היחיד, היא עלולה להוביל להתפתחות של עצמי כוזב (False Self) – מצב שבו הילד לומד "לפעול" ולרצות את סביבתו כדי לשרוד רגשית, תוך שהוא מאבד קשר עם רצונותיו האמיתיים.
וויניקוט טבע את המונח הנוסף - המרחב הפוטנציאלי - המקום שבו מתרחש הקסם:
התהליך הטיפולי, כמו גם ההתפתחות התקינה של התינוק, מתרחש ב"מרחב שלישי" – המרחב הפוטנציאלי. זהו מרחב ביניים שאינו לגמרי פנימי (פנטזיה) ואינו לגמרי חיצוני (מציאות אובייקטיבית).
באותו מרחב, המטופל והמטפל יוצרים יחד מציאות של "כאילו" - לא מציאות מוחלטת ולא דמיון בלבד. מרחב של משחק , שבו אפשר לחוות מחדש, וליצור חוויה רגשית מתקנת .. זהו מרחב של משחק (Play), שבו ניתן לחוות חוויות רגשיות מורכבות במעטפת בטוחה. בטיפול באמנות, חומרי היצירה הם הגשר במרחב הזה – הם מאפשרים לרגשות לקבל צורה וחומר, ולייצר חוויה רגשית מתקנת.
להרחבה על המקורות התיאורטיים של יונג וויניקוט בטיפול באמנות, לחצי [כאן].
"האם הטובה דיה" (Good Enough Mother) והמטפל כ"סביבה מחזיקה"
אצל התינוק, מרחב הביניים הזה נוצר בזכות נוכחותה של "האם הטובה דיה". זוהי אם שאינה מושלמת, אך היא מספקת סביבה מחזיקה (Holding Environment) – כלומר, כזו מעניקה ביטחון לצד חופש, שמשגיחה ומשרה ביטחון ונוכחת בהווייה, אך בו-זמנית מאפשרת לתינוק להתנסות ולגבש את עולמו בלי הפרעה או התערבות מוקדמת מדי.
באופן דומה, תפקידו של המטפל בחדר הוא לשחזר את אותה "סביבה מחזיקה". להיות דמות נוכחת במלוא תשומתהלב, ללא שיפוטיות, במבט של עין טובה על המטופל, עם חמלה, אמפטיה ואהבה.
בתוך נוכחות כזו, הילד יכול פשוטלנשום בביטחון וברוגע, "להיות" בתוך הרגע (being) , ללא הצורך להיות בעשייה מסוימת או לפעול מתוך צורך לרצות את המטפל כך שהוא יכול לחקור, להתנסות, לחוות ולגלות את עצמו. המטופל מרגיש שהקיום שלו, בדיוק כפי שהוא, מתקבל.
וזה הבסיס לכל ריפוי רגשי , המצע שממנו נבנה "אני" בריא ואמיתי .
להביא את ה-Being הביתה - על הורות נוכחת וקשובה (Mindful Parenting):
איך נראית היכולת הזו מחוץ לחדר הטיפולים – בתוך הבית, בשגרה של הורות יומיומית?
היא מתחילה בבחירה מודעת של הורות נוכחת וקשובה.
הורות כזו נולדת מהאיכות של קשב לא שיפוטי ונוכחות חומלת – היסודות של המיינדפולנס.
הורה קשוב לא שואף להיות מושלם; הוא שואף להיות ער. הוא מבין שהמגע, המבט והשהייה הם פעולות של ריפוי.
איך מתחילים?
זה מתחיל בכוונה:
להיות כאן. באמת.
לרצות להתבונן, להביע עניין ולנסות להבין, להקשיב לילד בלי למהר לפרש.
לשהות רגע לפני התגובה.
לשים לב: מה קורה בי לפני שאני פונה אליו.
זה ממשיך בתרגול של "זמן הוויה":
אפשר להתחיל בהטמעת הרגל אחד יומיומי פשוט:
הקדישו רבע שעה עד חצי שעה בזמן קבוע אחה"צ, שבה אתם פשוט מצטרפים למה שהילדים עושים.
בלי מסכים: ההורים בלי טלפון, הילדים בלי טלפון או טלוויזיה או פליסטיישן ודומיו.
פשוט היו: רק היו שם לידם. התבוננו, הביעו עניין. פשוט "להיות".
בלי התערבות: היו שם בלי לומר להם מה ואיך לעשות, בלי להתערב, בלי לתקן, בלי להסביר או ללמד.
זו הורות שנולדת מהאיכות של קשב לא שיפוטי ונוכחות חומלת.
הורה נוכח וקשוב לא שואף להיות מושלם. הוא שואף להיות ער.
הוא מבין שהמגע, ההתבוננות והמבט, השהייה - אלה פעולות של ריפוי.🪄
הרגעים הקטנים הללו, שבהם אינכם ב"עשייה" אלא ב"הוויה", יכולים להתגלות כ רגעים "גדולים", משמעותיים, מכריעים וממלאים - רגעים של חיבור אמיתי ביניכם, שטוענים את הילדים ברוגע שלא היה קודם, ומגייס לשיתוף פעולה מצידם.
הם לא באמת צריכים אותנו ליידם ואיתם כל הזמן, ובסופו של דבר, מה שעושה את ההבדל זו לא כמות הזמן שאנו איתם, אלא איכות הנוכחות שלנו כשאנו איתם.
תגובות